"מקום טוב יותר"

הסיפור שלנו מתחיל בפולין, בזמן השואה בגטו וורשה. שרה הייתה ילדה קטנה אז, בת 8, אבל הבינה הכול."אמא אמא" צעקה שרה. "כן מתוקה?" צעקה האם. "אני יוצאת לטייל עם ברק" כך קראו לכלב של שרה. שרה אהבה מאוד חיות וברק היה הדבר הכי קרוב לשרה. כל זה היה לפני המלחמה כמובן. כשהגיעה המלחמה הגרמנים הרגו את ברק. אמא סיפרה לשרה שברק הלך למקום טוב יותר בלי כל הרעשים והיריות. גם שרה רצתה ללכת לשם אבל אמא תמיד אמרה: "יבוא יום והכול יהיה בסדר". אחרי ששרה הגיעה לגטו, היא התחילה לצייר. כל לילה הייתה מציירת חיות ואת החברים שלה ואת ברק ומחביאה מתחת למיטה. בבוקר הייתה מוציאה אותם ומדמיינת שהיא איתם, שם בחוץ.

ונחזור לזמן שלנו:

יום אחד מצאה שרה ציפור שנשברה לה הכנף. "סוף סוף" היא חשבה "אוכל לשחק איתה כמו עם ברק". והיא שמרה אותה תמיד, החביאה אותה אבל בלילה ובבוקר הייתה סוגרת את כל החלונות והדלתות ומשחקת איתה. היא אהבה אותה. יום אחד הייתה ביקורת בבית שלהם, אמא ואבא שלה לחשו: "תתחבאי!". היא רצה מתחת למיטה והתחבאה. אחרי שיצאה משם הם לא היו יותר. "הם בטח הלכו למקום טוב יותר" היא אמרה "כמו ברק, אז למה הם לא לקחו אותי איתם?".

שרה המשיכה לחיות, היא הצטרפה למחתרת שפעלה בגטו ושרדה. אומנם, הציפור שלה לא יכלה להישאר. כעבור כמה שנים המלחמה הסתיימה. וכשהייתה שרה בת עשרים, עלתה לארץ ישראל. כשהגיעה לארץ היא עמדה מול הים, הביטה לשמיים ואמרה בקול חלש, כאשר דמעה זולגת מעינה: "צדקת אמא עכשיו אני במקום טוב יותר".