מספר על היד- עדות של ניצולת שואה…

מספר על היד, זה מה שאני זוכרת.
תדמייני לך עולם, שבו לא רוצים שתהיי קיימת.
תדמייני לך עולם, שבו כולם שונאים אותך שנאת חינם.
תדמייני לך, שאין את שומעת את השם שלך.
כי מה את, בסך הכול מכונת עבודה אבל הם, מכונת הרג!
לצערי, לא דמיינתי… אלא חוויתי אותו, את אותו עולם.
הגענו לשם לאותו מקום ארור ופשוט החליטו אתה לימין, את לשמאל.
אותי בחרו לצד ימין ואת אימא שלי לצד שמאל, הרחיקו אותנו.
אוויר הפריד בנינו. מרחק קטן, אבל בעל עוצמה רבה.
האוויר הזה, זה אותו אוויר שבו הם מטיילים בהנאה עם הנשק שלהם ומסתכלים עלייך ברצינות.
אם תזוזי צעד אחד קדימה – את לא רוצה לדעת מה יקרה לך.
אז את עושה מה שאומרים לך, את מסתכלת על אימא ולא מבינה מה קורה פה.
ואז הם אמרו שצד שמאל הולך למקלחות, מה נהייתם כאלה אנשים טובים, מקלחים אותנו בחינם? ללא תמורה?
כמה זמן את מתקלחת אימא? אני עוד מחכה לך. אבל לצערי מעולם לא חזרת.
היד שנפנפת לי שצעדתם לכיוון אחר, היה השלום שלנו.
השלום האחרון.
הפנים שלך, התמונה הזו שאת צועדת ואני בתמימותי מחכה לך.
ראיתי את החיוך שלך, ידעתי שזה לא חיוך אמיתי, את רק ניסית לעודד אותי.
הסתכלתי על הקבוצה שנשארתי בה, הקבוצה הימנית
כל אחד גיל שונה, מראה שונה, גובה שונה.
אבל דבר אחד דומה בכולנו, בכל מי שעמד איתי בקבוצה הזאת.
כולנו היינו יהודים.
פשוט יום אחד באים ושולפים אותך מקבוצה, אומרים לך: "היי אתה שונה!"
ואתה שואל את עצמך למה? כי אתה יהודי!
במשך לא מעט זמן אני קוראת לאל, אבל הוא לא שומע אותי.
אני ישנה עם 30 אנשים במקרה הטוב, נשים-גברים כל הגילאים.
הרוב היו בגיל שלי, כי אנחנו חזקים יכולים עוד לעבוד בשבילם.
קצת אירוני שאנחנו סובלים ובונים להם את הדבר עליהם הם נשענים.
למה אף אחד לא קם ואמר: "הם אנשים בדיוק כמונו".
למה אף אחד לא דיבר? אף אחד מהם?
אז עשיתי מה שביקשו ממני..
עבדתי בעבודת כפיים, עבודה שהיום נשים לא מתקרבות אליה.
למה לא התנגדתי את שואלת? כי פה אין בית משפט, ברגע שתסרבי פקודה פשוט דינך מוות.
והיה משהו קטן שהחזיק אותי, אולי הידיעה שאימא שלי מתקלחת ותכף תחזור.
לא רציתי שהיא תחזור ותראה שלא שרדתי, זה היה שובר אותה.
אני תמימה את חושבת, כי מהשנייה שהיא חייכה אליי היא ידעה שהיא לא תחזור.
היו לי חברים שם, כאלה שלעולם לא אזכה לראות אותם יותר.
אני מסתכלת על האנשים הארורים האלה ושואלת את עצמי, איך?
איך לא כואב להם ללחוץ על ההדק ולכוון לאדם שאינם מכירים בכלל?
איך לא כואב להם לעבור אחד אחד ולירות לו בראש מבלי להסס בכלל?

לא שאני יהודיה מבחירה, אבל אם הייתי צריכה לבחור, הייתי בוחרת שוב!
אני פה כדי להוכיח. כדי להראות להם שניצחתי!