מלחמה – אז והיום

כשהגענו לוורשה שבפולין הסתכלתי מהחלון של האוטובוס וראיתי עיר כל כך יפה. עם הרבה ירוק, צמחייה וחיים.
אבל מתחת לכל החיים האלה קבורים הרבה מקרי מוות. קשה לחשוב שהחיים שהיו כאן בעבר נלקחו בדרכים כל כך אכזריות. דבר כל כך מכוער שנעלם בין כל היופי, מסתתר, נשכח.
אבל אני לא אשכח.
הלב כואב, צורח, מסרב להבין איך כל הזוועות האלה קרו. איך קיים עם ללא מדינה, ללא אהבה? איך קיים עולם מלא בשנאה?
איך זה הגיוני שגם במדינת ישראל היום, הבית שלנו, של היהודים, הורגים אותנו?
למה אני צריכה לעבור את זה? לחוות את השנאה הזאת, לחוות שנאה שאין לה כל בסיס.
עם הזמן הבנתי שאני לא אמצא תשובות, אבל גם הבנתי שרק ביחד נוכל לעבור את זה. רק אם נהיה מאוחדים, עם ישראל יוכל לעבור הכל.
יומיים לפני המסע לא רציתי לצאת בגלל המלחמה שמתרחשת בארץ. כשהגענו לפולין, לאט לאט הבנתי את הקשר בין השואה לבין המלחמה בארץ. ללא השואה לא היתה לנו כרגע מדינה, מדינה שאנחנו נלחמים עליה, שהצבא שלנו מגן עליה ממש ברגעים אלה.
עוד שלושה שבועות אני אתגייס, בעזרת ה׳, והמסע הזה רק חיזק את הרצון שלי להתגייס לצה״ל, לשרת את המדינה שלנו ולהיות גאה שזכיתי להיוולד כיהודיה בארץ ישראל. המסע גרם לי להבין שהמציאות התמידית שלנו כעם החי במדינת ישראל היא להילחם על הזכויות שלנו, להילחם על הבית שלנו, ושהמלחמה הזאת היא אינסופית. ולמרות כל זאת, אנחנו לעולם לא נוותר כי אנחנו לא לבד, הקב״ה תמיד איתנו.
עם ישראל חי וקיים!