מחנה קיץ

התעוררתי בבוקר למשמע הציפורים המעטות ששומעים כאן.
עכשיו חמש בבוקר בערך, משום מה, לאף אחד אין שעון.
קמתי מהמיטה הקשה סידרתי את שמלתי בעלת הטלאי ויצאתי למסדר הקבוע.
״אנה כץ!״ קראו בשמי.
״כאן.״ עניתי בלחש.
הלכתי לי בשקט לכיוון חדרי, בדרך, ראיתי את יואל.
״יואל!״ קראתי בשמו.
״אנה!״ הוא רץ לכיווני, חיבק אותי, והרים אותי למעלה באוויר.
נהנתי מהחיבוק החם שלו.
״לאן אתה הולך?״ התעניינתי.
״לעבודות.״ הוא נאנח.
״אתה חייב ללכת? אולי תישאר איתי?״ אמרתי בקול תינוקי.
התחבקנו לפרידה והוא הלך משם.
בצהריי היום, בחום הכבד, הגיעה הרכבת.
הרכבת באה קבוע, בצהריים, לוקחת נוסעייה, והם לא שבים. אני מנחשת, כי היו צריכים לחזור לעבודתם מהחופשה הזו.
הפעם, ביקשו את אמי היקרה לעלות אל הרכבת בנוסף לעוד אנשים רבים.
״אמא!״ צעקתי בוכייה, אני אתגעגע אליה, אני לא יודעת מתי יעלו אותי לרכבת ואחזור הביתה.
״אנה׳לה! תשמרי על עצמך!״ היא צעקה בעוד שהרכבת החלה לנסוע.
התחלתי בוכה, אחי ואבי, כבר עלו לרכבת לפני זמן רב, הם כולם יהיו ביחד ואילו רק אני אשאר כאן לבד. הם יצאו לאכול גלידה ואני אשאר פה. לפחות יואל עמי.
לא הבנתי למה אמא התכוונה בתשמרי על עצמך. הרי זהו מחנה קיץ, והוא כולו מוגן ומוקף בידי שומרים גבוהים, כולם בעלי שיער זהוב, חלקם שמנמנים יותר, חלקם שמנמנים פחות, והם כולם עם רובים, ומדים עם סמלון מוזר.
הגיע הערב ואיתו פרוסת הלחם היבשה וכוס המים המזוהמים.
״מחנה הקיץ הזה מוזנח עד מאוד!״ אמרתי ליואב.
״כן, הוא כן.״ הוא אמר וחייך קלות.
כבר עברה כמעט שנה ואנחנו כאן. אני כבר בת שמונה. בחיי לא חשבתי שמחנה קיץ ארוך כל כך. אני רק חושבת, על אבא, אמא, ואחי היקר. הם כולם כבר יצאו. הם בטח נהנים, אני בטוחה שהם שכחו ממני. התעצבתי לרגע. התחלתי לבכות שוב. אני גם רוצה לעלות על הרכבת הזו!
לפני חודש בערך, יואל נסע לו גם ברכבת. בדיוק יום לאחר יום הולדתו האחד עשר. אבל הוא נסע ברכבת אחרת, היא נראתה שונה, והיא גם באה לקראת ערב.
עברה לה עוד שנה. אני בת תשע. מחנה הקיץ כבר חלף לו מזמן, כעת אני בישראל. משום מה מתייחסים כאן למחנה הקיץ בצורה שלילית, ומתעצבים למשמע סיפורי האנשים. עדיין לא ראיתי את משפחתי. אני בטוחה ששכחו ממני. גם את יואל לא ראיתי. נשארתי בודדה.
כעת אני כבר בת שבעים ותשע. כיום, אני כבר מבינה את ״מחנה הקיץ״ . אני יודעת שזו הייתה בעצם השואה. אני יודעת שמשפחתי לא שכחה ממני. אני נשואה ליואל, יש לנו שלושה ילדים. קובי, על שם אחי, אליס, על שם אמי, וזהבה, על שם אמו של יואל. יואל נפטר לפני שנה. עד שהתאחדתי עמו מחדש, הגורל הפריד בינינו שוב. קובי וזהבה כבר נשואים, ואני סבתא. אליס משרתת בצבא. ואני? אני כבר גוססת, כנראה משברון לב. אני שוכבת בבית החולים הקר והמנוכר, כותבת את זה. משתפת את סיפורי, רגע לפני שהכל ייגמר. אף פעם לא שיתפתי וחלקתי את מה שקרה לי שם. איני יודעת מה עלה בגורל משפחתי היקרה, יכול להיות שהם נספו, כמו הרוב, או, שאולי, נשלחו למחנה עבודה, כמו יואל, ושרדו. כנראה שאין בגורלי לדעת.
אוהב אתכם לתמיד,
שלכם, אנה.