מוכרי הסיגריות

אורות חג המולד ניצנצו על הגגות הרטובים של בתי הדירות בוורשה שבפולין, הדיירים הפולניים קישטו את חלונותיהם בשלל צבעים ורוח החג הטובה שררה והתפתלה ברחובות, המוני הילדים הנוצריים התרגשו לקראת החג הקרב, החג נראה כה במקום לאחר פלישת הנאצים ותחילת המלחמה, משהו קטן מלא במתנות על מנת להשכיח את המלחמה ואת גירוש היהודים לגטו.
מוכרי הסיגריות היו הילדים הצנומים מהגטו שהיו אמיצים מספיק כדי להתגנב מחוץ לחומות- ועל מה כבר היה להם לוותר? הכל אבד, משפחתם גססה ברעב והם היו תקוותם היחידה של אימהות חולות, ילדים גוועים ובני אדם שנורו כל יום במציאות האיומה של הגטו, 'נאצים ארורים,' הם קיללו בינם ובין עצמם ביידיש שלא הובנה על ידי אף אחד מלבדם, ואז, הם היו חוזרים לכפור, מתחננים מול רוצחיהם לפרוטות.
כמובן שידעו שהם יהודים, הרי תמיד היה אפשר לתפוס במבט בפנים שפעם היו של הילד שנהר לישיבה כל שבת בבוקר, או להיזכר בעיניים היפות של הילדה המתולתלת שהיתה מדקלמת שירים בשפת הקודש ברחוב והמוני קרובי משפחה ועוברי אורח היו מוחאים לה כפיים בסיפוק.
והרי, תווי הפנים היהודים שלהם כל כך ברורים, אבל עדיין- לאף אחד לא היה לב להסגירם לידי הגרמנים, הלוא כל מה שהם היו זה ילדים חסרי מזל ולא צריך שהגרמנים יהרגו אותם- הרי הכפור והמחלות או כדור תועה יהרגו אותם במוקדם או במאוחר.

יוריק, היה מהאנשים הרחומים יותר, הייתה לו אידיאולוגיה פולנית משונה שאם מישהו היה יודע עליה היה נורה ישר בראשו, הוא אהב את הילדים היהודיים ברחובות, ואיך לא היה יכול לא לאהובם? הוא היה רופא, נשבע להגן ולרפא אנשים, וחלק מהילדים האלו היו מטופליו החביבים ביותר.
הוא היה צועד לו, בכיכר שלושת הצלבים ומחפש מוכרי סיגריות, כיסיו מלאים בסוכריות זולות ופרוטות- אבל הדברים הקטנים האלו, עשו את הילדים היתומים האלו כל כך מאושרים כך שלא יכל לוותר על המנהג שפותח.

קודם היו הילדים הישירים יותר, הנערים הבוגרים יותר אשר היו קוראים לו "דוד יוריק!", בפולנית עילגת מעט ומושיטים את ידיהם קדימה, מתחננים לפיסת מזון שתיכנס לפיהם הרעב. לפעמים היה יוריק צריך להפריד בין קטטות שנגרמו מריב על מזון, ומה כבר יכל לעשות- הרי הוא לא יכל להאכיל את כולם.
אחריהם באו הקטנים, מבקשים בקול ביישני פרוטות ומניחים סיגריות שלא היה מעשן כלל בידיו החסונות, ברגע שהסיגריה הונחה בידו הם היו רצים לפינותיהם בכיכר, מצחקקים מהשלל והסוכריות ומסתכלים עליו במבט מעריץ, לשבריר שניה במבטם היה אפשר לחשוב שהם ילדים שחייהם לא על כף המאזניים.
אחרונים, היו החולים והגוססים, אלו ששכבו באפיסת כוחות על הספסל והתחננו לחבריהם מהגטו לגרור אות גופם הרפוי בחזרה אל החומות כדי שלפחות יוכלו למות עם משפחתם. הילדים החולים שהיו מתחפרים בתוך קופסאות קרטון, מיללים את שם אמם כתפילה, כאילו, מבקשים מאלוהים שהיא תהיה הדבר הראשון שיראו כשיפתחו את העיניים.
האומללים, שישבו עם ראש מוטה, אוחזים בפה פתוח ובמבט מת בחזיהם, מסתכלים בעינייהם הגדולות יחסית לראשם הקטן והצנום, עם עיניים, שלא יכולות לומר דבר, מלבד, "תהרגו אותי, בבקשה.".
יוריק היה ניגש אליהם, לפעמים היה מתקשה לעכל את זה שהם ילדים, הם נראו כמו בובות רזות ומכוערות, הוא היה מרים אותם לפעמים ולוקח אותם למרפאתו לטיפול, אבל הם נעשו רבים מדי והמחלות נעשו קשות מדי, והוא צפה בגופותיהם נגררות מהרחוב על ידי שוטרים ומפונות לצידי הדרך של סמטאות חשוכות, ממתינות למישהו שיאסוף אותם- אם בכלל. לפעמים תהה יוריק אם היצורים האלו, נשארו אנושיים.
לפעמים, היה מחניק דמעות. כששאר האנשים ברחוב נראו כמתעלמים, המשיכו בשגרת יומם, הרי היו מוגנים, הרי לאף אחד מהם לא היה ילד גוסס ברחוב- הוא שנא את כולם על האטימות.

הרי בסופו של דבר, כולם שתקו, אף אחד לא התנגד.
והם צדקו, לא היה צריך להסגיר אותם- הם מתו לבד.
כי כולם הסיטו את מבטם, והעולם שתק.