לרוץ ולא לעצור- סיפור קצר ליום השואה

הילד הצעיר, שגילו לא יכל לעבור את גיל שש, רץ למעבה היער.
הוא לא העז לעצור, אם הוא יעצור הם יהרגו אותו בדיוק כמו שהם הרגו את אביו, ואמו, ואת אחותו הגדולה.
רק המחשבה עליהם העלתה דמעות בעיניו. הוא מצמץ את הדמעות מעינו והתרכז במטרתו העיקרית עכשיו.
תוכניתו הייתה פשוטה. הוא רצה לברוח ולהסתתר. אם יהיה לו קצת מזל הוא יוכל לשרוד.
הוא היה קטן וזריז. הוא יכל לשרוד.
הוא שמע קולות חלשים של צעידות מהירות מאחוריו.
מישהו עקב אחריו.
הוא לא העז להפנות את ראשו לאחור מחשש שייפול ויאבד את יתרונו על הרודף שלו.
אז הוא המשיך לרוץ,
והמשיך,
והמשיך…
הוא המשיך לרוץ זמן שהרגיש לו כמו שעות.
לבסוף הוא וויתר לרגליו ונפל על הקרקע באפיסת כוחות.
הוא שמע את קולות הצעידות מתקרבות אליו, אבל הוא לא מצא כוחות להרים את עצמו מהקרקע.
ואז הקולות היו במרחק מטרים ספורים ממנו.
והוא הרגיש יד של מישהו תופסת בחולצתו המרופטת ומכריחה אותו להימשך למעלה.
הדבר האחרון שהוא חשב היה 'סליחה'…