לרבקה ויוסף היו שתי בנות

אני מסתכלת על תמונה של סבא וסבתא רבא שלי מחייכים למצלמה ומחזיקים ביניהם את סבתא שלי- ילדה קטנה, חמודה וחייכנית- ומבינה לאט לאט שאני מביטה אל תוך עיניהם של שני גיבורים. על זוג נשוי, שבלי האומץ שלהם והתקווה, לא הייתי כאן. הם היו אנשים שאיבדו כל כך הרבה, ובחיים לא הצלחתי להבין עד כמה היה גודל האובדן וכמה אכזרי הוא היה.
עד שנה שעברה ידעתי את הסיפור של סבתא וסבא רבא שלי ז"ל, רבקה ויוסף , בכלליות. אני מניחה שבמקום מסוים ניסו להגן עליי ולהקל עליי בתור ילדה מסיפור זוועות.
אבל שנה שעברה, באחד הימים הראשונים של חופשת פסח, סבתא שלי סיפרה לי הכל. על חוויות האנטישמיות של סבתא רבתא שלי בצעירותה בליטא, עד לרגע בו יצאו מהבור הקטן והחשוך וראו שמש לראשונה מזה שנים. הכי היה לי קשה לשמוע על פרטי רצח הילדה הקטנה שלהם- שמה היה בטי. לא עמדתי בזה ולילה שלם בכיתי ולא הפסקתי לבהות בשם שלה ברשימות של יד ושם. לא הצלחתי לעכל. היא הייתה תינוקת. מי רוצח תינוקות?
בטי נולדה בשנת 1939 ונרצחה בשנת 1942 בגטו שאוולי שבליטא- בת 3 שנים בלבד. היא נרצחה אל מול עיניה של סבתא רבתא שלי, ביום הולדתו של סבא רבא שלי. מאז, הם לא חגגו את ימי ההולדת שלהם מעולם. בטי הייתה אחותה הגדולה של סבתא שלי, האחות שלא ראתה מעולם וכעת היא קיימת רק אי שם למעלה. תינוקת קטנה, שלא עשתה כלום, הוטחה על קיר כי חייל נאצי החליט שזה לגיטימי להטיח תינוקת על קיר ולרצוח אותה.
יש לי עוד כל כך הרבה סיפורים שלהם לספר: סיפור על בריחה אמיצה של סבא רבא שלי מהגטו דרך הביוב וכליאתו, בריחה של שניהם דרך השער הראשי של הגטו ועוד ועוד. אבל אני חוששת שהסיפור יהיה ארוך מידי לפה.
סיפרו לי את הסיפור המלא של רבקה ויוסף רק לאחר ששניהם כבר נפטרו. סבתא רבתא שלי נפטרה בגיל 100, לפני חמש שנים. סבא רבא שלי נפטר לפני שנולדתי. אבל, את הסבתא שראיתי ואני זוכרת כל כך ברור, אני מבינה כעת שאף פעם לא הערכתי מספיק. לא זכיתי לעשות את מה שעכשיו אני יכולה רק לחלום עליו כי היא כבר לא איתי: לחבק אותה חזק חזק ולהגיד לה מילה אחת- תודה. תודה, כי בלעדיכם לא הייתי כאן. תודה על שלא וויתרתם. תודה על האומץ. תודה ששרדתם את התופת.
בתמונה שתיארתי, הילדה הקטנה שמחייכת בין סבא וסבתא רבא שלי, היא סבתא שלי. היא נולדה לאחר המלחמה- הבת השנייה של רבקה ויוסף. והיא, את אחותה לעולם לא תכיר.
לרבקה ויוסף היו שתי בנות. מעולם לא אחת. אחת לא שרדה ונרצחה על ידי חיות אדם, והשנייה נולדה אחרי האסון ועלתה מגרמניה לישראל והקימה משפחה. ואני חלק מהמשפחה הזאת. אני נצר לשורדי שואה, ואני אף פעם לא אפסיק להתגאות בזה, לספר את הסיפור שלהם ולהודות להם על כל מה שרק אפשר.