לב אמיץ – פרק 1

"הקשב!" צעק המפקד בקולו הנמוך
"כן המפקד!" צעקו כל החיילים כתשובה, חוץ מאחד. שמו היה הנס, וגם הוא עמד להרוג יהודים ולכך הוא הוכשר, כמו כל שאר החיילים. זה היה היום בו הסתיימה ההכשרה של הנס, והוא התרגש כפי שמעולם לא התרגש. אבל הנס לא היה כמו כולם, הוא לא איבד כל צלם אנוש שהיה לו, והוא עוד לא ידע זאת.
"כמו שאתם יודעים, היום מסתיימת ההכשרה של שלושה חיילים: הנס, דרק והרמן. שנכבד אותם בריצה של עשרת אלפים מטרים?" צעק המפקד ולקולו התלווה צחוק רם מצד החיילים.
"טוב.. טוב.. רק אלפיים מטרים" אמר המפקד "אך לפני כן! אתם יודעים שהיום מגיעה רכבת חדשה לליטא, וקיבלנו הצעה חד פעמית לתת למספר חיילים את הכבוד לירות ביהודים בבורות הירי בעצמם, מישהו מתנדב?" כולם הרימו את היד.
"טוב…" לכמה שניות המפקד הירהר והחליק את אצבעותיו בשיערו הצהוב "נראה.. אריה, פאול, מרטין, תומס ו… הנס? למה שלא תכבד את החיילים החדשים ותראה להם אומץ של מתחילים אה?" אמר המפקד וקרץ.
הנס החשיב את האמירה הזו לעלייה משמעותית בדרגה. אולי אפילו הכבוד הכי גבוהה שיקבל בין החיילים! הוא התחיל לחייך, אך החיוך מיד נמחק מפניו אחרי ריצה מתישה של אלפיים מטרים.
לאחר מכן הוא שוחרר לשעה, לחזור לעיסוקיו וסידוריו האישיים.
הנס הלך לו ברחוב עד אשר שמע משהו שלא יכל להתעלם ממנו: הוא שמע צרחת כאב יחד עם צעקות כמו "יהודי מלוכלך! מגיע לך!".
הוא הלך למקור הצעקות וראה גרמני בועט ביהודי, שכבר שכב על הרצפה ורק ילל מכאב.
לבסוף הגרמני עזב את היהודי, והנס ניגש לשם. הוא הסתכל ביהודי, ולא לקח לו הרבה זמן להבין שאין באותו איש רוח חיים. הוא בעט בו, והלך משם. הוא הרגיש כאילו יישם את אימוניו.
בשעות הצהריים המאוחרות, הגיעה הרכבת החדשה והנס ניצב בעמדתו.
הוא עמד מול בור גדול ולידו ניצב רובה ציד, איש מלבדו לא היה באותו יער, חוץ מאותם חיילים שמונו גם הם לירות ביהודים. הנס הסתקרן לדעת מהי הסיבה שנאלצו למנות חיילים חדשים לירי, ומדוע רק הם שם.
הוא ראה את שאר החיילים הולכים, והוא הלך אחריהם, לכיוון דלת הרכבת.
הדלת נפתחה בחבטה, ומתוך הרכבת יצאו ילדים. הרבה מאוד ילדים. לכולם מבט של יאוש בעיניים ורובם בוכים. הנס לא הבין מה קורה, אך מהר מאוד הוא הבין את מה שקרה. אף אחד לא רצה לירות בילדים. גם הוא לא. אבל לא הייתה לו ברירה.
הוא הוביל מספר ילדים ליד הבור בו הוא ניצב, והכין את הרובה לירי.
ילד אחד ניגש מלפניו, והוא הרים את רובה הציד שקיבל.
הוא שמע יריות מכל עבר, יריות שהרגו, יריות שנורו מרובי ציד של החיילים האחרים.
ידיו התחילו לרעוד. הוא ידע שהוא חייב ללחוץ על ההדק בזמן הקרוב, ושזה בלתי נמנע. אך היד שלו סרבה לפעול.
הוא הסתכל בילד בו הוא עמד לירות. לילד זלגו דמעות על הפנים ונראה שהוא מורעב בצורה בלתי רגילה. הוא היה צנום וחיוור, ורגליו בקושי החזיקו אותו.
זיעה קרה התפשטה על מצחו של הנס. והוא לחץ על ההדק.