לא היו יותר

ידיה המחוספסות והרועדות ליטפו את לחיי הזעטוטה ברוך.
"ילדה שלי…" האישה לחשה בקול מהול בצער. "ילדה אהובה שלי.."
בת ה-3 הביטה באימה בעיניים גדולות וירוקות כדשא, ירוקות כעיניי אביה. היא לא דיברה הרבה, אבל ללא ספק הבעת פניה הייתה מבועתת. הדריכות של אימה והעצב שנשמע בקולה הפחידו את הילדה ורמזו לה כי משהו רע הולך לקרות בקרוב. הרעידות הבלתי פוסקות של האישה הדביקו גם את בתה הקטנה, וכעת שתיהן רעדו מפחד ומקור. הן היו לבושות בסוודרים דקים שקור החורף הגרמני הצליח בקלות לחדור. את השמיכות ואת תנור החימום שדדו מהם, את המעיל העבה של בעל האישה הגרמנים לקחו ביחד איתו, ואת הכסף המועט שנשאר בידיהן הן היו צריכות לשמור למזון בלבד.
אימה הושיבה אותה על ברכיה ולא הורידה את כפות ידיה מפניה של הקטנה. "אהובה שלי, את יודעת שאימא אוהבת אותך, נכון?" האישה לחשה לאוזניי בתה בשקט, כאילו מישהו מצוטט לשיחה ביניהן.
הפעוטה חששה להסתכל על אימה, ולכן רק מלמלה בשקט, "גם אני אוהבת, מאמה."
האישה פרצה בבכי בלתי נשלט כאשר זיהתה את בעלה בעיניים הירוקות והמפוחדות של בתה הקטנה. בעלה… נלקח ולא הוחזר. ארורים הגרמנים האלה, ארורים הם.
וכעת מי יגן על האם ועל בתה היחידה? הן נותרו ללא הגנה, עכשיו כשבעלה איננו ואולי לעולם לא יחזור. אפילו השכנים הוותיקים שהכירו כבר שנים ארוכות הפנו להם את עורפם.
בבת אחת הדלת נפרצה בחוזקה ולביתן צעדו חמישה חיילים גרמנים ומזוינים. הם הביטו בילדה הבוכייה שישבה על ברכיי אימה והתקרבו אליהן עם הנשק. החיילים נעצרו כמה צעדים מהאישה והילדה והחליפו משפטים קצרים ביניהם. האישה הבינה כל מילה, ובשתיקה כואבת הסתכלה עליהם וחיכתה.
"יהודים?" אחד מהחיילים שאל והתקרב לקראת האישה צעד נוסף.
האישה הביטה בו באומללות מחרידה, הנהנה באטיות בראשה וחיזקה את אחיזתה בבתה.
"לקום," אמר חייל אחר ונעץ מבט נוקב באישה. "לקום עכשיו." האישה קמה והרימה את הזעטוטה בזרועותיה.
שלושה חיילים גרמנים נוספים פשטו לבית והחלו לבצע חיפושים נרחבים אחרי רכוש יקר שעשוי להביא להם תועלת. מעט הכסף שהאישה החביאה לקניית מזון, נמצא. הבגדים שבעלה השאיר אחריו בבית, נלקחו. כלי המטבח, נשדדו. תמונות שהיו תלויות על הקיר, הוסרו. כל דבר שהארורים יכלו להניח עליו את ידיהם, נגנב.
"לבוא אחרינו. לא להתנגד," אמר החייל שעמד קרוב אליהן.
"צריך קצת לחם לילדה," האישה פצתה את פיה לראשונה. "היא לא אכלה כלום היום," לחשה בשקט ועדיין לא זזה ממקומה.
החייל העביר עיניים מזלזלות על האם ובתה ואמר בקול אטום, "היא תאכל אחר כך. כשנגיע."
"נגיע לאן?" היא שאלה בחשש, אך לא קיבלה תשובה.
אחרי יומיים הן הגיעו. אחרי שבועיים הן לא היו יותר.