כצאן לטבח

מצעד אל צעד, העצים סוגרים עליי.
תחושת הזמן נעלמת כמו הכביש מאחוריי.
רבים הם זוגות הרגליים ההולכים אל מולי, וכך גם אלו ההולכים הם מאחוריי.
השקט מסביב לופת את צווארך, כופה עלייך את עצמו.
אנו מגיעים אל קרחת יער ובה שטחים מגודרים ומסביב להם, מאות נרות זיכרון.
אם תנסו לנחש מה התרחש שם-לבטח שלא תדעו. הרי שכל שנותר שם אלו עצים ועשבים. והדבר היחיד שיכול לרמז אולי על הזוועה-זאת התחושה הנוראית שחודרת אל תוכך ומצמררת את גופך.
קול מוכר מספר את אודות המקום. הקול נחלש, ועיניי נעצמות אל מול הדמיון הצורב…
****
הכיכר גדושה ביהודי העיירה. כולם עומדים ומחכים אך אין אחד היודע למה.
מובילים אותם בשיירה אל תוך היער, אך אין אחד היודע לאן.
איך אחד היודע לאן עד אשר הבור העצום ההוא נפער לרגלייך ומאיים לבלוע אותך בעודך בחיים.
אתה רואה את הורייך, את אחייך, את ילדייך-כולם נורים, כולם נופלים, כולם מתים… ואתה הבא בתור.
אתה כבר מבין היכן אתה נמצא. קולות הירי אינם חומקים מאוזנייך, אינם משתיקים את המחשבות המתרוצצות בראשך ואינן נותנות מנוח… ורגלייך? אינן נעות מרצונן.
מובילים אותך אל שפת הבור, רגלייך בוגדות בך. עינייך ננעצות בעיניי הנאצי הרוצח-מבקשות חמלה ורחמים. מכונת ההרג כבר מכוונת לעברך.
ראשך נוטה אחורה ושפתייך לוחשות תפילה… "שמע ישראל!" אתה לוחש בגרון ניחר וללא קול בעזרת כוחותייך האחרונים.
דמעה אחת זולגת ולאחר מכן-אתה נורה. אתה נופל. וכאן.. זה נגמר.
(יער לופוחובה, יהודי טיקטין)