כל עוד אני חי

הוא חיבק אותי חזק והבטיח שלא יעזוב.
העיניים של שניינו אדומות ונפוחות מדמעות, רק עכשו קלטנו שהצלחנו, הצלחנו לברוח מהמקום הנורא הזה, אבל אמא, אמא שלי,
הדבר הכי חשוב שקיים, אין עוד אמא, היא לא תחזור יותר, אין מי שינשק אותי ויגיד לי שהכל בסדר,
הבכי שלי התחזק….
זה לא הגיוני! איך אפשר לחיות בלי משפחה, שתתמוך לא משנה מה תעשה,
ועוד עשו את זה מול העיניים שלי! הכריחו אותי להסתכל ואז… ואז הכל נהרס, רצחו אותה, רצחו אות בדם קר, הייתה צרחה של כאב ואז בא השקט, וזהו כל התקווה נעלמה,
למה? למה דווקא לי?!
ולפני הכל גם אבא הוא נפטר לפני, הוא לפחות לא זכה לראות אותנו סובלים, ואז ג'ואו שלי, ומאמא, לתמיד,
זה לא נקלט, זה לא הגיוני בכלל, שום דבר פה לא הגיוני,
כל חיוך שעולה אני נזכרת שהם לא יוכלו לחייך יותר ואז,
ואז החיוך נעלם והעיניים מתמלאות שוב בדמעות,
ולי לי כבר נמאס לבכות, אבל אני לא מצליחה להפסיק,
צריך לחיות כדי להשלים את מה שהם היו אמורים לעשות,
צריך להמשיך הלאה, לחייך,
צריך להמשיך בחיים, אם לא בשבילי אז בשבילם….