כל כך עצוב שבא לצחוק

. כל כך עצוב שבא לצחוק

מאז שאני זוכר את עצמי, כילד ואחר כך כנער למדנו על השואה ועל מה שהוללו הנאצים ליהודים. משפט כמו " לזכור ואף פעם לא לשכוח" תמיד מהדהד בי בימים שקרבים ליום השואה. אגב איך אפשר איי פעם לשכוח את מה שזוכרים? כלומר כל עוד נזכור, אז בטח שאף פעם לא נשכח. הסיפורים על הגבורה של היהודים שקמו בגטו וורשה כנגד הגרמנים שאיגפו אותם מכל כיוון. מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה. באמת טראומה אמתית למתבגר שעדיין לא מבין מהחיים שלו. אפילו לקחו אותנו לפולין לטיול סוף י"ב. אנחנו קוראים לזה "המסע לפולין". הפולנים קוראים לזה "תיירות שואה". תמיד לימדו אותנו שלניצולים מהשואה כל דבר קטן מזכיר את השואה. אבל גם לי בעצם. כשאני הולך למספרה הקבועה שלי ברחוב הזית, ונכנס ומתכונן לשבת על כורסת המסתפר למשל. אז אני מביט סביבי ורואה את כל השיער שזרוק על הרצפה במספרה. מיד נזכר איך גילחו את השיער של כל היהודים שנכנסו למחנות הריכוז. אחר כך הולך לחנות נעליים מעבר לפינה ורואה את כל הנעליים שם. ושוב נזכר בכמויות הנעליים שראינו שם במוזיאונים לשואה, ובתמונות ביד ושם. כשאני יודע שלכל זוג נעליים כזה ומסרק ומשקפיים היה גם אדם ששייך להם.
כילד, אני גם זוכר שתמיד התאמצנו לא לצחוק בצפירות של יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. ותמיד שלא היינו מצליחים היינו מקבלים מבט זועף מאחד המורים וידענו שאנחנו לא בסדר. אבל הפתרון לבעיה הגיע דווקא מהבעיה עצמה. כשהייתי נער בתיכון ואחר כך בצבא. לפעמים נתקפתי התקפת צחוק בשיעור בכיתה כזה או אחר בלי קשר לימי זיכרון שואתיים למיניהם. חבר או שניים יחד איתי . פשוט צוחקים. ולא מפסיקים בעיקר במקומות שעדיף לא לצחוק, כמו בכיתה, או כמו בשיחת מחלקה או במסדר בטירונות . לפעמים כל כך רציתי להפסיק לצחוק רק כי כבר כאבה לי הבטן והרגשתי שאני נחנק. ואז עלה בידי הפתרון. הפתרון הסופי לצחוק לא מבוקר ושלא במקום. והפתרון, הגיע דווקא מהבעיה עצמה כמו שאמרתי. והוא כדלהלן: ברגע שהרגשתי שאיבדתי שליטה על הצחוק וכל דבר רק מחמיר ומגביר את הצחוק ואני בסכנת חנק, התחלתי לחשוב. לחשוב מחשבות עצובות. מחשבות קשות. מחשבות על השואה. מחשבות על רצח עם. מחשבות על תאי גזים ומשרפות. וזה עזר לי. פשוט הפסקתי לצחוק. אבל כשסיפרתי לחברים שלי על השיטה, בזמן אמת, הם רק צחקו יותר.