יער הילדים

שקט.
שקט בכל מקום, בכל פינה, מהדהד בכל צעד. נמצא בכל מחשבה. מין שקט מוזר שמפלח את האוזניים, שלא נותן שלווה או משרה רוגע.
השקט הוא אבסורדי, הרי אני בלב שכונה יפהפייה עם בתים מפוארים ומוקפת באנשים שחיים סביבי.
אני מתחילה להרגיש מועקה והשמיים האפורים רק מחמירים אותה.
אני ממשיכה ללכת, האוזניים כבר התחרשו מהשקט, ולפתע נגלה יער עם עצים דקים הנישאים לגובה ואינסופיים.. כמעט כמו החיים עצמם. עלי העצים השתלבו זה בזה ויצרו תקרה מסוימת שטיפות אור יכלו להסתנן דרכה.
אם רק הייתה טיפת אור שהעננים הכבדים לא כיסו.
כשמעמיקים אל תוך היער רואים חלקות אדמה מוקפות גדר ובחלקות האדמה עשבים ירוקים צמחו פרא אבל רק בתוך חלקות האדמה. מסביב רק עצים ואדמה. הבנתי את השקט הלא טבעי ופתאום דיבור נראה היה לי מעשה מדהים לא פחות ממעוף. פחדתי להעיר אותם.
האדמה צורחת את הדממה שכלואה בצמרות העצים העצים הגבוהים.
הסתובבתי בחלקות האדמה הרבות כל כך עד שאני נתקלת בבובה בלי שיער, בלי עין, ולא מעט לכלוך תלויה על הגדר בחלקות האדמה, ומחלחלת בי ההבנה שזה ילדים. בקלות יתר אני רואה את הסיטואציה של ילדה קטנה שעוברת בדיוק בדרך שבה עברתי אני. ביד אחת מחזיקה את אמא שלה וביד השנייה את הבובה, ומגיעה בדיוק לאותה נקודה שאותה אני רואה. היא לא מבינה לאן היא הולכת ומה יעלה בגורלה, היא פשוט נעמדת בשורה ונורית אל מותה. ילדה קטנה שלא הספיקה לחיות ומתה כאילו כלום.
גם ילדים מתים במלחמות.
דמעות חמות מלטפות את פניי הקרות ואותה ילדה צועקת לי ואני רק רציתי ללחוש לה סליחה. סליחה שאני לא יודעת את שמך, ושנרצחת כי קיים רוע בעולם, המלווה בכל כך הרבה שנאת שווא.
התחיל לרדת גשם כאילו השמיים החליטו לשטוף אותי מכאן, ואני רציתי שישטפו אותי, וינקו אותי, ואולי יזכירו לי שיש עוד דברים בעולם חוץ מרוע וכאב.
עשיתי את דרכי חזרה בגשם דרך השכונה היפהפייה שבעיניי היא לעולם לא תהיה כזאת וחשבתי לעצמי שאפילו השמיים בוכים איתי.
והשקט עדיין שם.