יומני האחרון

יומני היקר,
היום הוא יום הולדתי ה18. אני נורא מתרגש אך לא מביע זאת על פניי. מחשש שאולי יזלזלו במעמדי כגבר בבית. אילו רק אבי יכל לראות אותי פה, הופך לגבר. אימי ואחותי הקטנה שרה מקשטות את הבית לקראת מסיבת יום ההולדת. עוגה חמה שנאפתה ליום מיוחד זה נמצאת כרגע במרכז השולחן. אחי הקטן, שלמה בן ה5, נוטל פרוסת עוגה בחשאיות ורץ בחזרה לחדרו. אף אחד לא הבחין בו חוץ ממני. השעה הייתה כבר 8 וחצי בבוקר כולם כבר היו אמורים לבוא. כל חבריי מבית הספר והשכנים. אך בינתיים אני פה לבדי בשולחן הריק מאדם. אני מביט מהחלון והרחוב שומם. אני מרגיש מוזר, הרגשה שמשהו עומד לקרות. נשמעת דפיקה בדלת. אימי יוצאת מחדרה, ניגשת כדי לפתוח. היא מדברת עם אדם לא מוכר. אני מתקרב. חייל עומד בפתח דלתנו יומני היקר. הוא מברך אותנו בברכת בוקר טוב ואותי בברכת יום הולדת שמח. אינני מכיר את הזר העומד מולי. משום מה הוא יודע את יום לידתי והגיע כדי לברך. הוא מוסר לי מעטפה עכשיו יומני היקר, האם לפתוח? מה נמצא בפנים? בסקרנות אני פותח את המעטפה. זה מכתב! טיול לסוביבור ברכבת! כולי נרגש עכשיו, המקום צרוב היטב בזיכרוני. היינו נוהגים ללכת לשם עם אבא לטיולים משפחתיים ביער. כמה מאושרים היינו אז. החייל מבקש מאיתנו לארוז מזוודות ושנצא לכיוון פסיי הרכבת ברגע זה. אנחנו יוצאים מהבית, הרחוב ריק מאנשים. אנחנו הולכים עכשיו יומני היקר, דרך ארוכה. הגענו, המוני אנשים מחכים בתור לעלות. מראה הרכבת משונה, לא ראיתי סוג רכבת כזה בעבר. אנחנו עולים עכשיו. אני חושב שאנחנו כ100 אנשים דחוסים בתוך קרון קטן. ההרגשה המוזרה מכה בי שנית. הפעם, מעורבת עם פחד. הנסיעה הייתה ארוכה, אפשר היה לחשוב כי אני תקוע ימים שלמים בתוך קרון מלא באנשים. הרכבת נעצרת. ריח לא נעים מורגש באוויר. האנשים יורדים. מה זה המקום הזה? זהו אינו סוביבור. צריפים ישנים, מחסנים גדולים וגדרות מקיפות את המקום. אני אוחז בחזקה באימי ובאחיי. איני יודע מה עומד להתרחש. מחלקים אותנו לקבוצות יומני היקר. אני נשאר עם הגברים. אימי ואחיי נלקחו ממני. קבוצה גדולה של נשים וילדים קטנים עומדת מולנו.
החיילים לוקחים אותם למחסן גדול. הם אומרים שאלו המקלחות. הקבוצה התקדמה לכיוון המקלחות. צרחות איומות מפלחות את האוויר. כמה אנשים מוציאים משם דברים יומני היקר. האם אלו גופות? גופות אימי ואחיי! אני בוכה עכשיו, אני שבור. משפחתי נגזלה ממני. ומה הם יעשו בי? חייל אחד הורה לנו לצעוד לכיוון מחסן גדול אחר. מארובת המחסן יצא עשן שחור משחור. אנחנו נכנסים למחסן. ריח רע נודף ממנו, ריח של מוות. מחניק פה, אינני יכול לנשום. החייל מצווה עליי למסור אותך לידיו יומני היקר. אני מבין עכשיו מהו גורלי, אני אתגעגע.