יום יבוא והיא תחזור~פרק 1 – הטלאי הצהוב

קראתי ספר על השואה ושקעתי בו,
מדי פעם נצצה דמעה בעיני וניגבתי אותה בשרוולי שכבר היה לח מרוב דמעות, רוב הזמן אני מרותקת ולא יכולה להפסיק לקרוא, אבל אני צריכה לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג לי על הלחיים. זה ממש מרגש, ועצוב שזה בעצם, אמיתי.
הסתכלתי על השעון הדיגיטלי, כבר חצות.
אני קוראת כבר כמה שעות, ועדיין, הסיפור לא נגמר ואני שמחה מכך.
ראשי הסתחרר במהירות והכל נהיה שחור. עצרתי את נשימתי ולחשתי "אלינה"

****
"שימי את זה" ציווה אחד המפקדים של הנאצים, הוא הושיט לי בד צהוב שעליו היה כתוב Jude בכתב שנראה שהיה לקוח מספרים עתיקים. לקחתי אותו באי רצון וענדתי אותו לחולצתי הבלויה.
"זה הטלאי הצהוב, אנחנו, היהודים, חייבים לענוד אותו על הבגד העליון. כדי שיזהו שאנחנו יהודים" אמר לי אחי הגדול, ריצ'רד.
"אני חייבת?" בטי, אחותי הקטנה לחשה ממלמלת בפחד, עינייה אדומות ואמא מחבקת אותה, הסתכלתי לאמא בעיניים וראיתי שהיא מפחדת, כאילו הטלאי הזה יעשה לנו משהו.
המפקד אפילו לא טרח לענות לה והושיט לאמי את הטלאים שלה ושל בטי והלך.
ניסיתי להרגיע את בטי והלכתי בעקבות אמא.
"אמא," לחשתי בקול צרוד. "מה הולך פה?"
אמא רק הרכינה את ראשה והסתכלה לצדדים לראות שאף אחד לא שומע.
"אני לא יודעת. אבל אדלוף היטלר מתכנן משהו. בזה אני בטוחה. בזמן האחרון היחס ליהודים יורד ואני מרגישה שבקרוב תהיה מהפכה. אנחנו חייבים לברוח. זה מסוכן"
נאנחתי ובעטתי בכיסא הקרוב. "לברוח? לאן? ומה מסוכן?"
"אלינה שלי, אני לא יודעת. אבל צריך לברוח, מהר" היא השיבה לי ועינייה היו כבויות.
סובבתי את מבטי וראיתי את דמותה של בטי חולפת בריצה. ונושרות דמעות מעינייה.
"בטי, חכי" קראתי לה והיא הלכה לחדרנו וטרקה את הדלת.
אמא התקרבה,
"אני חושבת שהיא שמעה" אמרתי מבויישת ולחוצה כאחד.
"אני בטוחה שהיא שמעה" אמא תיקנה אותי וזה שהיא לחוצה לא הרגיע אותי יותר.
בטי נרגעה, אבל היא ידעה ושמעה הכל. והיא לא תשכח את זה, בטי לא שוכחת דברים.
****
אמא נכנסה לחדר. "את עדיין ערה?!" שאלה בבהלה.
"לכי לישון מיד"
"אמא, אני לא יכולה להפסיק. ממילא אין מחר בית ספר, היום שישי!"
אמא נכנעה. "טוב, אבל תגמרי ותלכי לישון."
לפני שיצאה מהחדר הוסיפה לילה טוב.
****
התעוררתי באמצע לילה שבו היה לי קשה להירדם. היום הכו את אחי, קראו לו יהודי כלב.
לפני כמה ימים פיטרו את אמי מעבודה. הכל התהפך.
החלום לעבור, לא הפך למציאות, אלא הפך לתקווה נושנה.
אמא לא עברה. אני לא יודעת למה, לא יכולתי לשאול אותה, היא הייתה טרודה במחשבות ובעיסוקים. לפעמים היא פשוט השתגעה ושברה דברים או התחילה לקלל.
זאת כבר לא הייתה אותה אמא כמו פעם. זאת הייתה אמא…אחרת.
באותו לילה קשה שחרוט בזכרוני לעד שמעתי צעקות מהבית השכן.
"לא" נשמעה צרחה שחזרה על עצמה שוב ושוב וכמה יריות "תעזבו אותנו!"
בטי וריצ'רד נעו מצד לצד. "קומו" לחשתי להם
הספקתי לראות את אמא רצה אל חדרנו המשותף. שלי, של בטי ושל ריצ'רד.
"הם לוקחים אותם למחנות השמדה" היא אמרה תוך כדי שארזה אוכל, בגדים וקצת כסף.
"אני זקנה מספיק. אני לא אצליח לברוח, תברחו בבקשה"
נשמעה דפיקה בדלת. "צאו מהחלון עכשיו!" אמא דחקה בנו בלחץ.
הגענו לחלון ורצנו במהירות. בטי בכתה ולחשה שהיא רוצה את אמא. ריצ'רד סימן לי לא להגיד לה. "אמא תחזור" לחשתי כדי לעודד את בטי, ידעתי שלא נראה אותה שוב, אבל ניסיתי להאמין שיום יבוא והיא תחזור.

~ המשך יבוא ~