טיול בקרון בקר

הפעם הקודמת בה נסעתי ברכבת הייתה לפני שנתיים. זה היה בתקופה שעוד הרשו לנו לנסוע ברכבות. אני זוכרת שהייתי ממש קטנה, וישבתי על הספסל שבקרון בין אבא לאמא. העצים נמלטו והבתים נעלמו כשהסתכלתי דרך החלון הגדול. החוץ נצבע במריחות של ירוק עד שנרדמתי על הברכיים של אבא.
גם היום אני ברכבת. "אמא מתי מגיעים?" אמא לא בטוחה והיא גם בכלל לא יודעת לאן אנחנו נוסעים הפעם. בכל מקרה היא אומרת שאבא יצטרף אלינו מאוחר יותר. צפוף פה מאוד ואין בכלל ספסלים. היד שלי טמונה עמוק בתוך היד של אמא. אני שמחה שאני מרגישה את היד שלה, כי קשה לי מאוד לראות אותה בחשיכה שבקרון. החלון היחידי קבוע רחוק ממני, גבוה מעל הראש של יעקב השכן שלנו. מדי פעם הוא מצליח לטפס אליו ולהציץ החוצה. ממה שהצלחתי לשמוע אנחנו נוסעים לכיוון הכפר. אני די מתרגשת ואולי בגלל זה בא לי להקיא.
קשה לי לנשום פה ואני מרפה קצת מידה של אמא, אך היא לופתת אותי חזק אף יותר. "אמא, אני רוצה לישון". אנחנו מתיישבות על הרצפה ואמא הודפת את האנשים שמטלטלים עם תנועת הרכבת כדי שלא יפגעו בנו. אני ישנה. אני ערה. לא מבחינה בין יום ללילה. מקבצת דקות בערימה והן הופכות לשעות ואולי לימים. מיד פעם אני שומעת עוד חבטה סביבי. "אנשים נופלים בחושך", מסבירה לי אמא.
ופתאום הרכבת מאטה ועוצרת. "הגענו?" אמא לא מגיבה. הדלת נפתחת והאור מסנוור. האביב נכנס לקרון ועוזר לי לנשום. אנחנו נדחקות החוצה ובתחנה ממתינים לנו סבלים במדים מפוספסים. אמא שוב בוכה בשקט. אני מבינה אותה. גם אני שמחה להגיע לפה.