"לא עוד"
מסרים סמויים משודרים להם במסכים,
אמונות שקריות רק כדי לא להיכסף לאלוקים.
שקר מצופה סוכר בידיוק כמו בפרסומות,
מחפשים דרך להשתיק את צעקת הנשמות.
אותם נשמות שהתעוררו בבהלה,
לאחר הטבח האיום והנורא.
משפחות שקוברות את יקיריהם ללא הפסקה,
אנשים שנמצאים במבוך הנפש השבורה.
מביטה לשמיים בתקווה מחפשת תשובה לשאלה;
האם לבכות ללא הפסקה?
או להיאחז בתקווה?
האם לטבוע בים של כאב?
או להאמין כי עוד יתרפא לכולנו פה הלב.
האם להמשיך חיים רגילים
אחרי משבר ששבר שיאים?
ולפתע הוא מתעורר הניצוץ הרדום,
זה שנותן כח רוחני עצום.
אחרי שינה ארוכה ושנות והכחשה,
הוא מגיע וחותר למגע.
זועק בכל כוחו בכדי לעורר
הלא לזה יתכוון המשורר?
לאותה שעה גורלית? לאותו בוקר מבהיל?
לאותו יום שזיעזע עולמות? לאותו הרגע שהרעיד אדמות?
אחרי כל רע בא הטוב.
הדפיקות על הלבבות שנחרדו
זהו עת השעה אין אפשרות אחרת.
כולנו שמענו במשך השנים
בזמנים כואבים ופיגועים רבים
שזהו זמן גאולה ולמה אנו מחכים
אחרי אסונות שפקדו אותנו בין השנים,
הרמנו עינים לשמיים וצעקנו אנחנו מוכנים.
ותמיד התאכזבנו שנה אחרי שנה,
תמיד קיווינו שהנה אולי זהו צו השעה.
אך לא די ב1400 נרצחים
שנטבחו על ידי פראי אדם אכזריים?!
לא די בשעון המעורר המחריש הזה?
האם לא די בציר הלידה המזעזע הזה?
עוד נראה ימים טובים מאלה,
תקופות שבהם היה לנו טוב
לא ישתוו לאלה הבאים עלינו.
הכל בידיים שלנו עם ישראל,
יותר מידי זמן נכבלנו ברשתות הגויים, הפכנו עצמנו לשבויים
יותר מידי זמן שכחנו להתקדש אך הם לעולם לא שכחו להבדיל.
לחיצות ידיים לשווא הרי דוד המלך כבר כתב:
"אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה"
עם ישראל הוא העם הנבחר וזאת לא עוד סיסמא,
וכל זה בתנאי שנקבל כולנו את מלכותו יתברך.
תגובות (0)