חלק מסיפורו של סבא

סבא שלי הוא ניצול שואה.. הוא עבר אותה מגיל 3 עד 7. אחרי שהגיע לארץ הוא לא דיבר על התקופה הזאת כמעט 70 שנה.
זה חלק מהסיפור שלו.
כתבתי אותו "מנקודת המבט" שלו, אבל של היום.

חוזר מהחיפוש היומי אחר האוכל. אחי ואחיותי לצידי. אני הקטן ביותר אז בכל פעם כמעט שניגשים לבית לבקשת פרוסת לחם, אחותי מבקשת מימני לבכות מעט ואולי ככה נצליח לקבל פרוסה או שתיים של לחם.
8 אחים ההינו, שניים יותר קטנים מימני כבר לא איתנו, הגדול ביותר גם אינו.
אבא בצבא ואמא איתנו. הגענו לצריף הישן ששימש לנו כבית מחסה מהקור הסיבירי.
הבגדים מורשה כבר לא איתנו רובם.
נכנסו לתוך הבית אך הפעם לא שמנו את קולה של אמא. נכנסו למסדרון הצר וראינו אותה שם חסרת חיים.
מאותו היום אחותי הגדולה ביותר שמשה לי כאמא.
עד היום אינני שוכח את התקופה הזאת. אז אולי ההיתי בן 4 או 5 איך זה לא נעלם.
ילדות כמעט שלמה, גילי 3-7 להעביר בסבל כזה, זה דבר שלא יעלם לעולם