הרכבת לשום מקום
"רגינה גרסטל", נשמע קול החייל בעל הקסדה האפורה מבעד להמולה.
אישה לא צעירה למדי, בתחילת העשור החמישי לחייה, התקדמה לעבר החייל הגבוה.
"זו את?", שאל בקול צונן כקרח.
"כן…זו אני", ענתה בקול חרישי ורועד. חזותו של קולב המדים לא מצא חן בעיניה כלל וכלל.
"אז תעלי כבר לרכבת! Zugwagen schon klettern!", גער בה החייל. רגינה לא הבינה מדוע הוא צעק עליה. היא לא עשתה דבר רע לאיש.
החייל הבחין שהיא עוד נותרה במקומה. הוא אחז בשמלתה ודחף אותה לעבר קצה הרציף.
"תעופי כבר לרכבת!", צעק לעברה וקילל.
רגינה מעדה ונפלה. התיק שלה, התיק הקטן, העשוי עור צבי, מקושט בחוטי כסף, התעופף מידה והחליק אל מתחת לגלגלי הרכבת…
כמה אנשים חסונים שתמכו בה ועזרו לה לקום על רגליה.
"תודה…תודה רבה לכם…", אמרה לגברים הגבוהים והרחבים.
אך אלו לא היו שם. הם עלו על הרכבת.
בינתיים הכרוז המשיך וצרח שמות משמות שונים.
רגינה עלתה לרכבת. היה שם חם וצפוף ומצחין. כל כך מצחין שהיא כמעט לא יכלה לעמוד על רגליה במעבר.
היא הצטערה על התיק שאבד לה. הוא עבר בירושה מדורי דורות, לפחות מזמנה של סבתא של סבתא שלה.
כעבור זמן לא רב גילתה שאין כלל מושבים ברכבת. כל הנשים והגברים, הילדים, כולם ישבו על הרצפה, שהיו עליה שאריות של בוץ וחציר.
היא נמצאת ברכבת להובלת בקר.
רגינה הייתה צריכה לעבור כמה וכמה קרונות עד שמצאה כוך קטן, שהיה פנוי.
היא התיישבה על ערמת חציר קטנה ונקייה מבוץ.
צוהר קטן מעליה הכניס מעט אור ואוויר לתא הזעיר. בזכות האור המועט היא הצליחה להבחין בצלליות רבות של אנשים חולפים ועוברים על פניה, לא מבחינים בה. גוויהם שפופים ופרצופיהם תקועים בארץ.
פניהם של האנשים שעברה לידם ברכבת הזכירו לה את פניהם של אלו שפגשה בגטו. עיניים שקועות בארובותיהן, שיער דליל, שפתים ולחיים חיוורות, גוף צנום מרזון.
האנשים לא הפסיקו לזרום אל תוך הרכבת, עד כי חשבה שלא יהיה די מקום להכיל את כולם.
לפתע אחד מפרצופי הצלליות פנה לעברה. עיניים נאות, שלא היה אפשר לטעות למי הן שייכות.
"רגינה?", שאלה הדמות.
"אסתר?".
הדמות צעדה אל תוך האזור המואר ואכן, זו הייתה אסתר, ולא אחרת.
אך משהו היה שונה בה. היא נראתה בדיוק כאנשים שרגינה פגשה ברכבת ובגטו. עיניים עצובות, אפלות. היה חסר בהן את הברק המוכר בעיניהם של אנשים חיים.
היא עדיין נראתה צעירה לימים, אך רזה כשלד מהלך. עצמות לחייה היו בולטות עד כי נראתה הגולגולת והעור היה כבד חיוור, כמעט שקוף, שנמתח על פני העצם.
"את עדיין זוכרת אותי?", שאלה אסתר בקול יבש וסדוק, של אדם שלא אכל אוכל מזין זה זמן רב.
"הייתי תלמידתך בגטו ווינה", המשיכה לומר.
"אכן כן, אני זוכרת אותך בבירור", השיבה רגינה, ליבה מזנק בשמחה. סוף סוף היא איננה לבדה בעולם. יש בסופו של דבר מישהו שמכיר אותה וזוכר אותה.
מחשבות אלו השכיחו ממנה, לפחות לזמן קצר, את הרעב התמידי שאכל בה מאז הגיעה לגטו.
"נראה שכל אנשי העולם התקבצו ובאו לרכבת", אסתר שברה את השתיקה שהשתררה בתא למשך שעה בערך.
שתיהן ישבו על ערימת החציר והתבוננו בלא למצמץ כמעט על הצלליות של כמות אינסופית של אנשים שעברו במעבר.
כולם נראו כמעט אותו הדבר. אף אחד לא הילך זקוף קומה ובמהירות. רק שחוחים היו וצעדו באיטיות.
"מדוע אנו נוסעים ברכבת כזו?", שאלה רגינה.
"אומרים שבכל הרכבות האחרות נוסעים החיילים לחזית", ענתה אסתר בנימה של יודעי דבר.
"איך את יודעת זאת?".
"אבי שמע כמה 'קסדות אפורות' מדברים על הרכבות שיקצו לנו, לעובדים". השיבה אסתר.
השתררה שוב שתיקה.
כעבור כמה דקות התקדם לעבר הכוך הקטן בצעדים נוקשים חייל גרמני. הקסדה האפורה הצלה על עיניו וכך שתיהן לא יכלו לראות את הבעת פניו.
החייל נטל קרש עץ, מספר מסמרים ופטיש והחל לסתום את הצוהר הזעיר ברומה של דופן הרכבת.
"מה אתה עושה?", הזדעקו שתיהן.
כמה אנשים ששמעו את הקריאה ניסו להניא את החייל מלסתום את אחד מהחלונות היחידים שנקבעו ברכבת.
אך הוא המשיך במעשיו.
כשסתם לגמרי את החלון, השתרר חושך מוחלט. אך כולם הצליחו לראות את החייל שולף את אקדחו, שהבהיק בחשכה, ומפנה אותו לעבר הקהל שהתאסף סביבו.
הוא פלט מפיו כמה מילים בגרמנית במהירות ובשקט, שאפילו מכירי השפה לא הצליחו להבין ופילס את דרכו החוצה מן הרכבת בעזרת כלי הנשק.
איש לא פצה את פיו למשך דקות ארוכות.
לבסוף נשמעה אנחת צער וייאוש של אחד מהנוכחים וכולם התפזרו לאורך הרכבת.
הרכבת סוף סוף החלה לנוע.
שריקת הקיטור נשמעה בחלל למרות החלונות החסומים. כמה חרירים קטנים, כמעט בלתי נראים, בדופן הרכבת הצליחו להכניס קול, אור ואוויר צח, אל פנים הקרונות.
סערת רגשות התחוללה בליבה של רגינה, צער וכעס ומעט שמחה התחרו על מקום בנשמתה. פעם זה ידו גוברת ופעם זה, אך כולם לא מצאו מנוח. טלטולי הקרון בתנועתו רק חיזקו את ההרגשה הזו.
רגינה התמקדה בחריר הקטן שבדופן שמולה והסתכלה בשברים קטנים של עננים מבלי להתבונן בהם באמת.
זה קרה לפני כשלוש שנים, פחות או יותר.
"את לא מבינה מה קורה כאן, אמא, הם הורגים", אמר לה בנה, ישראל.
"שניכם מדברים שטויות, הגרמנים צריכים אותנו", היא השיבה.
"את טועה", אמר בנה השני, שרגא, הקטן מאחיו, "זה רק עניין של זמן עד שהם יגרשו או יהרגו את כל היהודים בגרמניה ובאוסטריה, את צריכה לבוא איתנו, לארץ ישראל!", הוא קרא בתחינה.
"לא, בפירוש לא, אני נשארת כאן, פה גדלתי, פה אני חיה".
"אם כך…", התחיל ישראל לומר, "…אנחנו עולים על האוניה מחר".
"מה?!", רגינה התפלצה, "אתם לא הולכים לשם לבדכם! אתם תישארו איתי!".
"לא, אני מצטער, אך אנו נעשה זאת", אמר שרגא ויצא מדלת הבית בעקבות אחיו הצעיר.
זה קרה לפני יותר מעשרים שנה, אך היא זכרה זאת כאילו זה היה אתמול.
קצין אוסטרי הגיע לעיירה לָקֶמְבָּךְ. קסדתו הכסופה, המצוחצחת, העידה על העתיד להתרחש.
"בעלך נהרג", אמר בקול לקוני ומשעמם. כאילו נהג לומר את המילים הללו מספר רב של פעמים ביום.
"איך?", שאלה אותו שוב ושוב. אך הוא לא ידע לומר.
היא הייתה שקועה במחשבות. איך? מי פלט את הכדור הארור? בטעות או בכוונה תחילה? חבר או אויב? שאלות כאלו ועוד רבות אחרות שאלה את עצמה, ולא ידעה איך למצוא תשובה.
ילדיה תלו בה עיניים מתחננות, גם הם מחפשים תשובה, מדוע אימם השתנתה? איך קרה?
את התמונה של חיים, בעלה, נהגה לשמור דרך קבע בתיק הקטן, עשוי עור של צבי ורקום בחוטי כסף. שדמותו הרוחנית, שנותרה בתוך התמונה הקטנה בצבעי שחור ולבן, תישאר עימה עד פתח הקבר.
אך זה לא קרה. התיק אבד ועימו גם החפץ החשוב ביותר בו. התמונה.
קנקן קטן של מים קרירים הועבר בין הנוכחים בתא הקטן, שהפך משניים לעשרה. הם נשענו על קירות העץ, צמודים זה לזה, אך רחוקים מאוד במחשבותיהם אלו מאלו.
רגינה שתתה מעט מעט, כציפור קטנה במעיין מפכפך, והעבירה לדמות הבאה.
אף אחד לא דיבר במשך כל אותו הזמן. כשירד הלילה, וקולות זאבים נשמעו מבעד לטרטור הרכבת המחניקה והצפופה, ניסו כמה אנשים לשכב לישון, ללא הצלחה יתרה.
רגינה נשארה ערה כל אותו הלילה. היא שיערה שבערך בשעת צהריים מחר, הם יגיעו למחנה העבודה.
אסתר הצליחה להירדם בישיבה-שכיבה על ערמת החציר. אך רגינה ראתה שנשימותיה אינן סדורות. הן היו שטוחות ומהירות.
הבוקר לא היה טוב יותר מקודמו. עם ציוץ הציפורים נשמעו גם זעקות שבר. היו כמה אנשים שלא התעוררו. הם נחנקו מחוסר אוויר.
עכשיו החלה רגינה להבין.
הגרמנים לא רוצים יהודים עובדים. הם רוצים יהודים מתים.
"אסתר", לחשה לה…
התוכנית הייתה מגובשת היטב במוחות השתיים. ברגע שבו ירדו מהרכבת, הם ירדו גם. בדיוק באמצע ההמולה, בין כל האנשים, הן יברחו ליער, כמה שיותר רחוק.
זו לא הייתה תוכנית מחוכמת במיוחד, אך זה היה הסיכוי היחידי שלהן להינצל ממכונת ההשמדה שמונחת לפתחן.
השעה היעודה הגיעה. לפי זווית אור השמש על הרצפה נראה היה שעוד מעט מגיעה שעת הצהריים, זמן ההגעה לתחנה.
שוב הגיע קנקן קטן של מים. שתיהן גמעו בצמא מחצית מן הקנקן, למרות מחאת האחרים. הן רצו להישאר בחיים.
כדי לברוח מהמוות.
עשן מגיצי הגלגלים עלה והיתמר אל על. רעש נורא של חריקה החריד את הנוכחים, והעיר את אלו שעוד ישנו.
הדלתות נפתחו. כל שוכני הרכבת ניסו לצאת כולם בעת ובעונה אחת.
שוטרים וחיילים רבים הקיפו את הרכבת, על מנת לוודא שאיש לא ינסה לברוח, בדיוק מה שרגינה ואסתר תכננו לעשות.
שתיהן נדחפו בתוך המון האנשים, מתקדמות בכל רגע צעד נוסף אל הגשמת התוכנית.
"ברגע שאני אגיד 'עכשיו', תתחילי לרוץ", לחשה אסתר.
"הבנתי", אישרה רגינה.
מאז הכול קרה כל כך מהר שרגינה לא הספיקה אפילו להבין את המתרחש.
אסתר לחשה: "עכשיו!", והתחילה לרוץ, אך משהו עצר את רגינה, היא כאילו נבאה את העתיד לבוא.
קול ירייה נשמע. הקול קרע את האוויר כאילו היה נייר. לא נשמעה צרחה.
אף אחד לא דיבר, היה שקט מוחלט, רק רגינה הזילה דמעה יחידה שטפטפה על הרציף.
רגינה מחתה עת עיניה במטפחת רקומה שמצאה בכיס שמלתה. לאחר שכולם ירדו אל הרציף, נשמעה שריקה וההמון החל לנוע אל המחנה.
דבר אחד אני יודעת, אמרה לעצמה בזמן שצעדה אל הגדר הגבוהה.
שמי הוא לא רגינה, הוא שרה.
ושרה גרסטל נשאה מבט אל הגדר, מגדלי השמירה והשער, שעליו נכתב באותיות ברזל:
arbeit macht frei
"עבודה משחררת".
תגובות (7)
וואו מדהים. באמת שכן. נהנתי לקרוא את הסיפור הזה כאילו זה נלקח מספר או מסיפור אמיתי של ניצולת שואה. ממש אהבתי.
תודה רבה. אולי בקרוב אני אפרסם כאן עוד כמה סיפורים קצרים שכתבתי…
מאוד אהבתי. עצוב ויפה וכל הכבוד.
ברוכה הבאה לאתר.
תודה רבה!
(ואני בן…)
בלי יותר מדיי מילים. וואו, פשוט אהבתי. זה פשוט נהיה מעניין מרגע לרגע.
אני רוצה עוד סיפורים!!!!
אל דאגה, יש לי עוד די הרבה.
ברוך הבא ..מאחלת לך בהצלחה להמשך הדרך , שתסחוף עוד קוראים כמו שהכתיבה שלך סחפה אותי. פשוט מושלם אין לי מילים.