הרבינער בין ההריסות

שממה אינסופית של לבנים חרוכות, אבק והריסות.
אני זוכר את המקום הזה.
פעם זאת הייתה עיר, עיר של בני־אדם.
אלה היו בעבר הרחוק מאוד רחובות מטופחים וסמטאות עליזות.
כאן אנשים נולדו, חיו, התאהבו, צחקו וסבלו ביחד.
חיו ומתו ונולדו מחדש.

אני חושב שלא נותר דבר.

רק הררי לבנים אפורות, שבורות, כאן ובאופק.
רסיסי זכוכית קטנים מנצנצים ביניהם.
השמיים שחורים, כעין החלל הריק שבו משוטטים אסטרואידים וגופים שמיימיים.
אולי לילה כעת, ולכן קר לי. ואולי יום, והצבע הכחול של השמיים דהה עם השנים, עד שנותר רק צבע שחור, והקור מקורו בעצב.

צעדתי בין האבנים האלה.
ברגליים יחפות ניסיתי לצעוד בעדינות, לא לנפול ולא להיחתך.
זה כאב.
אבל המשכתי.
דיממתי, והמשכתי.

איני זוכר כמה זמן התהלכתי בין החורבות האלה. אולי היה זה זמן רב ולא הרגשתי בו, ואולי מרחק קצר נדמה לי כעת נצח כשאני מספר את הסיפור. אלוהים יודע כמה. אני איני זוכר.

כך או כך, נעצרתי על אחת הגבעות השחורות האפורות האלה, וראיתי במרחק מה איש.
איש אחד יושב לבדו על תלולית לבנים קטנה.
אולי הוא ערם אותן כך כדי שיהיה לו נוח לשבת, או שמא מצא תלולית והתיישב עליה ככה סתם.

אותו איש חבש כיפה גדולה, ותפילין גדולות לראשו.

הוא רכן מעל סטנדר, כל תשומת לבו מופנית לעיון בספר עצום מימדים, גדול כמעט כמו האיש עצמו.

שפשפתי את עיניי המעקצצות מרוב אבק. האם אכן יושב שם איש?

"שלום עליך, רבי יהודי!" קראתי לו בקול מתחתית הגבעה.

כנראה הוא לא שמע אותי מרחוק, כי הוא לא הרים את אפו מהספר. תהיתי אם הוא ישן ועליי להעירו, או שאולי אינו אלא פרי דימיוני… על־אף רגליי הדואבות פתחתי בריצה קלה. דילגתי מעל השברים וטיפסתי על הגבעה עליה ישב.

התקרבתי אליו וקראתי שוב, "שלום עליך, רבי יהודי."

האיש הרים את ראשו בבת־אחת.

"עליכם השלום," השיב בחיוך מנומס. מן החיוכים שמלאים בכוונות טובות ובעייפות קיצונית.

אכן ישב שם יהודי. שערו השחור עדיין לא הראה סימני שיבה, אך זקנו היה ארוך, והייתה לו חזות רבנית מכובדת. זה רבינער, הנחתי לעצמי. יש לנהוג בו בכבוד.

הספר בו היה שקוע כל־כך, לא אחר הוא מאשר מסכת שבת מהתלמוד הבבלי. מקרוב הספר נראה ענקי עוד יותר, כל אות בגדול של מטבע קטן, כאילו הודפס במכונת הדפוס הגדולה בעולם, שהורכבה במיוחד בשבילו, בשביל עותק יחידי בעולם.

התקרבתי עוד כמה צעדים עד שנעצרתי במרחק מנומס דיו.

"הער רבינער, היכן אנחנו נמצאים?" שאלתי.

"על תלולית קטנה של לבנים, כמדומני," השיב.

"והיכן השאר?"

הרבינער עצם את עיניו.

"הם אינם, נערי."

אינם.
אם כך, איני רוצה לחשוב עליהם יותר.

גם אני פחדתי מהעצב.

"ומה הרבינער עושה כאן?"

"מעיין במסכת שבת, בתוספות על נרות חנוכה."

"כאן, באמצע השממה?"

הרב הנהן.

"מחילה, אני פשוט חושב שזה קצת מוזר, שוב סליחה, לראות רב כאן באמצע השממה, ועוד לומד הלכות חנוכה."

"תורה היא וללמוד אני צריך, נערי. אם לא אחזור על תלמודי, סופי שאשכח אותו. דברי תורה קשים לקנותן וקלים לאבדן."

עכשיו אני הנהנתי. הסכמתי, למרות שלא הבנתי.

שתיקה השתררה בין שנינו, והרב נראה שהחזיר את תשומת לבו לשקלא וטריא התלמודית.

היססתי לרגע, האם להפריע את הרב עוד מעיונו.

"אין כאן אף־אחד." אמרתי לבסוף.

"אני כאן," אמר הרב. "ואתה כאן."

"האם נותר משהו מלבד ההריסות?" שאלתי. "זה נראה שהעולם נחרב."

"אכן כך הוא, נערי. העולם נחרב ואינו קיים יותר."

לרגע חשבתי שדבריו נאמרו בצחוק, אלא שהוא הביט ישירות לתוך עיניי ברצינות שלא ראיתי כמותה מעודי. עיניו החומות הזכירו לי שמש שכבתה והפכה לגרם שמיים קר.

"אני יודע מה אתה חושב לעצמך, אבל האמן לי. העולם איננו. איני זוכר איך זה קרה, אבל בוודאות אני יודע, שהעולם כולו נהרס, ואיננו עוד."

"אז… אתה לבד פה?"

הרב קימט את גבותיו, ואמר: "יהודי אף־פעם לא לבד, תזכור את זה."

"הרב יודע למה כוונתי…"

"יהודי אף־פעם לא לבד." הוא חזר על עצמו בתקיפות, כמעט בכעס, והרגשתי מעט אי־נוחות.

"העולם אפוא איננו," אמרתי, "ולכן אין כאן נפש חיה."

"נכון."

"לכן לא צומחים כאן צמחים, ולא נולדים כאן אנשים."

"כן."

"ואף־אחד לא יתאהב יותר, ולא יצחק יותר, ולא יסבול יותר."

הרב השפיל את מבטו, חשב לכמה רגעים, כאילו ווידא זאת בסברות ההיגיון, ולבסוף הנהן באישור.

"לאן עליי ללכת, אם אין כאן שום דבר?"

"לאן הלכת עד כה?"

"סתם כך, בלי מטרה ברורה. הלכתי קדימה."

"אז עליך להמשיך ללכת."

"ואתה, הער רבינער… מה הרב מתכנן לעשות? פשוט להמשיך ללמוד כאן, על הגבעה הזאת?"

"כן, לעת עתה אני עושה את מה שציוותה עליי התורה, והגית בו יומם ולילה."

שתקתי. לא הייתה בדבריו תוכחה. הוא עבד את השם באותו הרגע, וידע שעליו להמשיך. אבל אני לא ידעתי מה עליי לעשות. איזה ציווי נכתב עבורי בתורה? השפלתי מבט במבוכה. לא ידעתי.

השתיקה התגברה. יכולתי רק לשמוע את נשימותיי ואת פעימות לבי.
פעימות לבי.
האם אני חי?

האם יכול לחיות כאן משהו, בעולם שנחרב? האם הרבינער חי, או שמא הוא דמות רוחנית עמומה?

פחדתי.
פחדתי שאיני חי יותר, ופחדתי שהרב יחזור שוב ללימודו, והשיחה המביכה הנעימה שלנו תסתיים, וניאלץ להיפרד.

אבל הרב סגר את הגמרא והסתכל עליי.

הוא ציפה ממני שאגיד משהו.

"באיזו דרך?"

"עליך ללכת בדרך שאינה קיימת," השיב הרב.

איזו מין דרך זו, שאינה קיימת? מה יודע הרב על דרכים שאינן קיימות?

"דרך שאינה קיימת?"

הרב חייך.

"כן, נערי. בעולם הזה, שלא קיים, יש רק דרך אחת, זאת שאינה קיימת, ועליך ללכת בה.
הבורא יתברך ברא את העולם כולו כרצונו, את העולם שעדיין נותרו לי ממנו כמה זכרונות מועטים. והוא החריב אותו כרצונו. אל לנו להרהר אחר מידותיו.

הוא השאיר בו רק יהודי אחד, שישב וילמד הלכות חנוכה, ואותך, כדי להמשיך ללכת."

הבנתי.
פעימות לבי התגברו והרגשתי את דמי גועש.
לא אוכל להסביר את מה שהבנתי, אבל שמעתי והפנמתי, ובאותו רגע לא נזקקתי למילים נוספות.

"תודה לך, הער רבינער." לחשתי. לא הייתי יכול לומר זאת בקול, גם לוּ רציתי.

רציתי לפנות לדרכי, אבל נעצרתי, כאילו שכחתי דבר מה חשוב.

פחדתי.

"אנחנו נתראה שוב?" שאלתי.

פחדתי מהבדידות.

הרב קימט מצחו במחשבה. "לא, לדעתי לא נתראה שוב לעולם."

"לא הייתי רוצה שניפרד לתמיד."

הרב הנהן בהבנה.

נאנחתי.

"יהודי אף־פעם לא לבד," אמרתי, והכרחתי את עצמי לחייך.

גם הרב חייך. "אף־פעם לא לבד."

ופניתי והלכתי, ולא הבטתי יותר לאחור.