הסיפור שלעולם לא יסופר..

"ששש אל תצעקי! שלא ישמעו אותך!" אמרתי לה
"אם ישמעו אותך הלך עלינו"
"אני מפחד, אנחנו נחיה?" שאלתי אותה
"אני חו.." היא נקטעה "תתכופף!" היא אמרה לי ומשכה אותי למטה.
בלי שהספקתי להבין מה קרה אני רואה את אחותי מתפללת..
"אסור שיעלה עלינו" היא אמרה והתחילה לחפור בשקט בשלג בידיים חשופות
שקט פה מידיי, כל תנועה לא במקום, שיעול, או דיבור חזק, יחשפו אותנו" אמרתי לה..
"קר לי, אני רעבה, אני עייפה"
הורדתי את החולצה ונתתי לה…
"אני שומעת צעדים" היא אמרה, לפני שהספקתי להגיב, שמעתי קול ירייה.
"פגעו בי ברגל!" היא אמרה.
"אל תעשי רעש! אם הם יחשבו שזה סתם חית בר, הם ילכו." לחשתי לה.
לפני שהיא הספיקה לצעוק מכאבים, הורדתי את המכנס, קרעתי אותו לרצועות. רצועה אחת הייתה חוסם עורקים, בשנייה ניגבתי לה את הדם, בשלישית את הדמעות ואת הכובע שלי הכנסתי לה לפה כדי שלא תצעק מכאבים.
אני מסתכל לצדדים, ואני רואה פרי, לא הבנתי איזה פרי זה. "חכי פה!" אמרתי לה. "אל תנסי לזוז, שלא ישמעו אותך!" אני מסתכל ומנסה לראות מה הדרך הקצרה ביותר להגיע לפרי הזה, ומתחיל לזחול.
שומע צעדים הולכים ומתגברים
"שיט עלו עליי" חשבתי לעצמי. מצאתי מקל על הרצפה, דקרתי את עצמי בכתף, ונשכבתי על הרצפה. עצרתי את נשימתי.
"הוא מת" אמר אחד הגרמנים "הוא לא נושם ויש לו פצע גדול ומדם". הם המשיכו הלאה.. חיכיתי שהם יעלמו.. "הם נעלמו?" שאלתי את עצמי. אני מנסה לקום אבל אני לא מצליח, אני מאבד דם..
אבל רגע? מה עם אחותי? היא רעבה.. משכתי את עצמי לכיוון הפרי, הצלחתי להגיע אליו, אבל אני לא יודע איך אני אוכל לחזור את כל הדרך הזאת.. אני מאבד המון דם..
החזקתי את הפרי, ובשארית כוחותיי זרקתי לה את הפרי, שיהיה לה מה לאכול..
"אני אוהבת אותך" היא אמרה ונעצמו עיניי..
מהיום שהיא נולדה, הבטחתי לה שאני אגן עליה, לא משנה מה, לא משנה איך, ולא משנה איפה.
" תחזיקי מעמד " ניסיתי ללחוש לך… , "יש מישהי בדרך! תישארי חזקה" ניסיתי להעביר לך.. אני רואה אותך נאבקת מכאבים, מאבדת דם גם כן..
"אני שומעת צעדים" התחילתי לחשוב לעצמי.
אבל כבר מאוחר מידיי.. אני לא מצליחה להחזיק מעמד עוד הרבה.
נפחתי את נשמתי האחרונה, והתאחדתי עם אחי, במרומי השמים, מעל העננים..