המסע שלי

״טיק טיק טיק״ חרקה דלת ביתי תחת נקישות רמות.
אמי הציצה בעינית המכוסה כתמים והסתובבה אלינו חיוורת כסיד. היא הנהנה אלי. קלטתי את המסר.
״לכאן!״ ביטאתי בלי קול אל הוריי, והצבעתי אל עבר הארונית שליד מיטתי. הם הנהנו באישור ונכנסתי במהרה אל הארונית, מה שלא היה קשה כל כך היותי כחושה ורזה נורא.
הוריי התחבאו בארון הגדול.
הנקישות ,לא פסקו לרגע.
מעבר הדלת נשמעו מלמולים כועסים והנקישות פסקו, נשמעו רק צעדים מותאמים באופן מושלם של רגליים כבדות.
הוריי יצאו מהארון, וכך גם אני. דמעות עלו בעיניי וחיבקתי את אמי.
אולי עכשיו ניצלנו, אבל לא נוכל להמשיך להסתתר.

***

רעב איום השתרר בגטו.
חברתי הטובה, חנה, טיילה איתי בגטו.
לא מצאנו שום מקום בו אפשר לברוח, כדי להביא מעט לחם.
אמא של חנה ואמי שלי, ישבו בצריף הרעוע שבנינו.
הן היו כחושות כמונו, וכמו כל היהודים שחיו בגטו.
קפאנו בקור, חלינו מרעב.
אבל לא מתנו.
הדבר שהחזיק אותי ואת משפחתי, וחבריי, היה האמונה.
ידענו שיש אחד, גדול וחזק בשמיים.
על אף פעולתם הבלתי פוסקת של הנאצים ועוזריהם, ידענו שזה רק זמני.
בימים שסיירו השוטרים הגרמנים, נהגנו לשיר את ״שמע ישראל״, מהתפילה.
זה הכעיס את הנאצים אך לא היה לנו אכפת.
עמדנו על כבודנו, ואם נמות, נמות בקידוש ה׳.

אבא היה במחנה. עבד קשה. ושם קיבל ליום מנת מרק מקליפות תפוחי אדמה, ופרוסת לחם יבש.
חנה נעצרה והצביעה אל צינור שהוסתר בבד. הבד נע ברוח הקלה וחשף את הצינור העבה, שדרכו ראינו נעליים צבאיות נעות. חנה חייכה אליי. הארוחה מגיעה.

***

חיבקתי את אמא. בכיתי אל תוך חולצתה. ״זהו,״ אמרה בעיניים נוצצות מדמעות, ״זהו, מתוקה.״
שיערי התבדר ברוח הקלה. הספינה שעטה קדימה. ראיתי המון אנשים מתפללים. הם בכו, ונישקו את ספר התורה הגדול.
חשבתי על אבא, על מה שעלה בגורלו.
לא ידעתי מה איתו. לא ראיתי אותו כבר כמעט שנה. למרות זאת, פניו לא התעמעמו ממחשבותיי לרגע. קיוויתי לטוב.
פתאום, ראיתי פרצוף. הוא הוסתר מהר מאוד תחת טלית. אבל ניגשתי אליו, תחת מבטה המבולבל של אמי.
נעמדתי מולו, והוא הרים אליי את עיניו.
״רבק… רבקה׳לה?״ דמעות עמדו בעיניו.
אמי מיהרה להגיע. ״מתוקה שלי… מי ז…״ היא התבוננה באיש, ופערה את פיה. ״יעקב…״ היא ליבקה אותו חזק.
״אבא״ בכיתי אל תוך חולצתו.
ושוב היינו משפחה גדולה ומאוחדת.