המכתב האחרון……….

41\11\07
השביעי בנובמבר 1941
יומן יקר!
אני פה מתחבא כבר כמה שנים מפרוץ המלחמה ב- 1938 אני כבר 3 שנים כמעט לא ראיתי אור שמש , לא אעלתי ארוחה אלא קליפות שמצאתי או גרגרים, הנאצים על יום הורגים יותר יותר יהודים רוצחים בדם קר ומחפשים בכל פינה עוד יהודי תמים שלא עשה כלום ונרצח רק בכלל הדת שלו.
על יום יהודי שיכול נלחם על חייו בעוד האחרים שלא הצליחו להילחם נמצאים ללא רוח חיים ונערמים ברחובות, נמצא פה לבד עם חששות בכל יום שעובר אמא ואבא נעלמו יום אחד וידענו שהנאצים תפסו אותם, אני ו-5 אחיי נתפסנו בידי הנאצים ושלחו אותנו למחנה העבודה ואני איתי את חמשת אחיי נרצחים מול עיניי.
כל יום הנאצים מחפשי (ובדרך כלל מוציאים) דרכים יותר קשות ויותר אכזריות להרוד את היהודים, אם אלא תאי הזג או המשרפות, הכי קשה לשמוע את צעקותיהם של המתענים בלילות ועוד ללעת לישון לחשוב שיש עאלה שעכשיו מתענים ולא חוזרים מזה אלא מתים מזה בסבל איטי ומתמשך שמסרב להגמר.
ואם לא העינויים הם אלא שהורגות את האדם אז אלא המחלות שאוכלות את האדם, הצעקות שצורמות, ובעיקר לראות את הסבל שהאחרים עוברים שאוכל על אדם מבפנים , כל יום שאדם עובר הוא חושב לעצמו אני יכולתי להיות במקום זה שנרצח, נשרף, או עונה… טוב אני יכתוב לך עוד מחר אם אני ישרוד את הלילה….

41\11\13
השלוש עשרה בנובמבר 1941
יומן יקר!
הרבה קרה מאז שכתבתי בך פעם אחרונה אני נתפסתי בידי הנאצים שבזמן שיצאתי לנסות למצוא משהו לאכול, הם אמרו שאני ילך לאיזה מישהו שקוראים לו מנגלה עוד לא פגשתי אותו אבל מה שאני יודע שילדים יוצאים שונים, ילד בגילי נכנס לחדר ויצא עם צבע עינים שונה עין אחת ירוקה ועין אחת כחולה, מישהו יצא בלי יד והשני בלי רגל.
יש פה תור של ילדים אני אחרי 3 ילדים שנמצאים לפני ,2 שהתבררו כאחים נכנסו ביחד לחדר ושהם יצאו ראינו את המחזה הכי נורא שניהם היו מחוברים עם גבם אחד לשני, פחדתי לחיי הבנתי שהבן אדם משוכע והוא פשוט מתעלל בילדים, אישה אחת מבוגרת הזריקה לידים חומר בזרועם ואני שי שניות נפלו לרצפה ללא רוח חיים, האישה סימנה לי שהכל בסדר באה אליי ולחשה לי בעברית:"אל תדאג אני אמא שלהם … ותזכור תמיד לא משנה העינויים והסבל אנחנו יהודים העם הנבחר והקב"ה תמיד איתנו" היא נעלמה כמו שהיא נכנסה במהירות, הדברים שהיא אמרה התחלחלו אלי ודמעה נפלה מעיניי שהבנתי את דבריה כי אני שכחתי לסמוך אליו מה שכל יהודי צריך לעשות.
הרופא יצא מחדרו וקרא לידה שמאוחריי הפעם שונה מכל הילדים הי אלא יצאה היא נשארה בחדר והרופא קרא לי להיכנס נכנסתי וראיתי את הידה בפינה מעולפת אבל בלי איברים נלחצתי והתחלתי לבכות, הוא פתח את המחברת על יד הכיסא שישבתי וזה היה מסודר לפי נושאים ותמונות של ילדים ליד כל נושא.
הואצילם אותי והדביק את תמונתי הנושא :"הארכת איברים וכריתת איברי שמאל" הוא לקח מכשיר כלשהו והתחיל למשוך לי את היד ואני מכאבים התחלתי לרצוח ולבכות, אחרי שראה שאני צורח הרבה הוא הזריק לי חומר מיוחד שהתחיל להרדים באותם רעשים הרשתי סחרחורת,כאבים,בעי,דם הכל התערבב ונירדמתי.
שקמתי ראיתי את עצמי עם איברים מוארכים ומלא מחאים מחוברים לידי ועכשיו רושם לך התקווה שהסבל הזה יעבור עמה שיותר מהר ו-……
זה הי המכתב האחרון של הילד בנג‘מין שיומנו נגלה והתפרסם לאחר השואה.