הילדות שלו.

בין פתתי השלג ובין הסערה המתקרבת
הילדות שלו מתחבאת, היא נמוגה, נעלמת.
הרוח צולפת על פניו, אכזרית. קרה.
עם כובע. מצנפת על ראשו הוא עומד בשורה.
ושם, במסדר השחור-לבן חסר החיים.
הילדות שלו צונחת פלאים.

כל מה שהוא מרגיש זה
מוות, חורבן.
וכל מה שהוא רואה אלה
גדרות התייל הגבוהות
והגופות שנערמות. נשרפות.
אין חיים במקום הזה. כי אם מוות.
ילדים בוכים.
צועקים להוריהם הדומים. השקטים.
שכבר מזמן-אינם בין החיים.
וככה, בין פתתי השלג ובין הסערה שמתקרבת.
הילדות שלו מתחבאת, היא נמוגה, נעלמת.

הוא וחבריו צועדים בשיירה
נשים, ילדים זקנים.
לתוך תאיחם אפורים נכנסים.
ושמה כש'מקלחת' עובדת
ילדותו הולכת ונהרסת.

ואת כל זה הילד ראה.
ילד שכבר לגבר נהיה.
כי ילדותו לא תשוב. לא תחזור.
היא הלכה. היא נמוגה. נעלמה.
לעולמים.