היה היה

היה היה בית קט, אי שם בערבות בודפשט. ובבית היתה אישה אדמונית עם עיניים נוצצות, שהייתה מחייכת ללא הפסק- בעיקר כשהדליקה נרות שבת. ובבית היו גם שתי בנות, האחת גבוהה עם שיער כהה ומסולסל ועיניים בהירות כמו נחל בחורף, והשנייה- ננסית ואדמונית עם עיניים כהות כאדמה. היה להן גם אבא- רופא גדול וחסון עם שם שרירים מטופחים.
העיר לצד הבית שאגה וגעשה כשחיפשו אחר היהודים, רסיסי חנויות שבורים לצד הכביש כמו הדמעות העגולות של הילדים שהופרדו מהוריהם. והאב, אשר קיווה כי הנשים בביתו הצליחו לברוח- עלה על הרכבת… אל העבודה המשחררת באושוויץ.
תיקוותו לאוויר צח נרמסה בבהלה כשמריח הריקבון והצואה ברכבת יצא אל ריח העשן השחור ביותר שראה מעליו, ריח שנכנס לכל חוריו והשאיר בו חלחלה כשהסתכל על האנשים סביבו.
הם נעמדו בשורה, עמם האב כמובן- אין אפשרות לברוח מאושוויץ, או מהריח הנורא. כשרכן לעבר אחד האסירים לשאלת העשן קיבל תשובה, "מהדלת תיכנס ומהארובה תצא.". ותמונת בנותיו הבורחות מהבית עלתה בראשו בהקלה, ההקלה האפשרית ביותר שאפשר להרגיש כשאתה יודע שתצלה למוות בתנור.
קצין מיתמר עבר על השורה הראשונה לפני הכניסה למקלחות, הצביע על הבעל היקר ונבח, "זונדרקומנדו! זונדרקומנדו!" במבטא גרמני עמוק.
יחידה מיוחדת, וכך, בכל יום לאחר מכן- הצטער על כך שלא סירב ונכנס למקלחות עם השאר, וכל בכל יום, שריריו המטופחים החזיקו בהן גופות של עצמות ועור- והכניסוהן למשריפה. גופות שלא ידעת לומר אם פניהן אנושיות מרוב עיוותי הרעב והמחלות והצרחות בתאים, גופות שבקושי ידעת את מינן מלהסתכל בפניהן, גופות, שאתה חש הקלה עצומה שהן לא בחיים יותר- כדאי לדעת שצלעותיהן המתפוררות והקלות כבר לא יוכלו להחזיק את גופן. וכך המשיך, גופות חוזרות בכל יום, במערומיהן, אפילו את בגדיהן לא טרחו להשאיר, את שיניהן ריסקו בחיפוש אחרי חתיכות זהב אומללות שם, את שיערן גזזו כמו אנושיותן.
ואז, הייתה אישה, שבאה מבית קט- וגופה היה כה צנום, וכל מה שנשאר ממנה היה פלומת שיער אדמונית על ראשה, והיו גם שתי גופות של ילדות שנערמו עליה- לא היה אפשר לחלץ את גופותיהן מידייה השילדיות של האם- הן פשוט שכבו שם בשיא הטוהר, עם עיניים פקוחות – בוהות באביהן התיד לשרופן.
הוא נשק לילדה האדמונית לפני שהפכה לאפר המיתמר ברוח, לילדה בעלת השיער הכהה לפני שעצמותיה נטחנו והושלכו לנהר, את אשתו האהובה- לפני שנהפכה לסבון.
הוא שתק כשדמעות ניגרו מעיניו, הוא שתק כשהלך ברחבי המחנה עם משאלת מוות, הוא שתק כשבעיניים רטובות הסתכל לקצין נאצי בעיניו, הוא שתק כשירק על פניו, הוא שתק… כשכדור אחדפילח את חזהו.
וכך הוא יצא דרך הארובה הגבוהה… ללא אדם שיבכה למענו.
היה היו אנשים, ועכשיו אנו נושמים את אפרם.