החיים בתוך עושר ובונקר
"איפה אני?" שאלתי. "אל תדאגי, את במקום בטוח ילדתי", ענתה לי אישה אשר לא הכרתי.
"מי את? ומה אני עושה פה?" "ניצלת מהדבר הגרוע מכל, אינני רוצה לספר לך ולהזכיר לך את המראות המזעזעים הללו". לא ידעתי על אילו מראות מזעזעים היא מדברת.
חשבתי שהיא משוגעת, שהיא לקחה אותי כדי להתעלל בי.
"אני לא זוכרת דבר". "מזל שכך הדבר יקירתי, עדיף לך שלא תזכרי דברים איומים אלו".
ניסיתי להיזכר בדברים אשר האישה הזאת אמרה לי אך לשווא.
"אליי אליי חנה! זרקי אליי את הכדור!" צעקה לעברי בהתלהבות חברתי אליזבת.
אני לא אשקר הייתה לי ילדות טובה. הייתי ילדה שמחה וראיתי רק טוב.
הורי פינקו אותי עד מאוד וקנו לי כל מה שרציתי. יש לי שתי אחיות ששמן שרה ולאה.
שרה הייתה יפה ביותר. היה לה שיער שטני ועיניים חומות ואילו ללאה היו עיניים ירוקות ושיער שחור.
בלילות, כאשר יצאנו לחופשות והורינו נרדמו התגנבנו לחוף הים.
היינו נהנות שם ותמיד היינו קוראות לשכנינו מנדל.
מנדל בחור נאה, אמיץ, נדיב, חסון עם לב של זהב ונראה טוב. תמיד הייתי דופקת בחלונו שלוש פעמים, כך היה מזהה שזאת אני. היינו רצים ארבעתנו לחוף הים.
במקרה שלנו לא היה הדבר נורא כל כך, משום שבתינו היו קרובים אחד לשני ועם זאת אנחנו גרים על החוף. בתקופה הזאת, הוריי היו עשירים והרשו לעצמם גם לקנות את הבית הזה.
ביתנו היה גדול ומרווח. יכולנו לארח שם את כל עד לעשרים אנשים.
היינו אורחים שם מסיבות גדולות והיינו מזמינים חברים לישון אצלנו (אם אלה היו הורינו ואם אלה היינו אני ושתי אחיותיי). כאשר הייתי הולכת לבית הספר הייתי נפגשת עם אליזבת והיינו הולכות ביחד לבית הספר. שם היו מחכות לנו שאר חברותינו והיינו הולכות ביחד לכיתה ומשחקות ביחד בהפסקות. בבית הספר הייתי התלמידה הכי מצטיינת והכי מקובלת בקרב הכיתה. כולם רצו לשהות בחברתי ואני הייתי נהנית מכל רגע.
בסיום הלימודים אני ואליזבת הלכנו לגן הציבורי.
היינו משחקות שם עם ילדי השכונה וגם מתארחות אצלם.
לאחר מכן, היינו נפרדות והייתי הולכת בחזרה לביתי.
בביתי אהבתי לעלות על הגג. אהבתי להסתכל על הנוף המרהיב שנשקף לנגד עיני וגם מידי פעם רציתי להיות קצת לבד ולהירגע.
חיי היו מושלמים עד שהכל החל להשתנות אט אט.
כאשר חזרתי מבית ספרי ראיתי את הוריי בבית מאזינים לרדיו בקשב רב.
"שלום, חזרתי הביתה!" "שששש…" השתיקו אותי הוריי.
תחילה לא הבנתי מה פשר השתיקה, מדוע הם רוצים שאשתוק?
"הצבאות הגרמנים עלו לשלטון ועימם גם היטלר…" שמעתי את המשפט הזה בוקע מהרדיו.
עליתי לחדרי ועדיין לא הבנתי דבר. הלכתי לחדרה של לאה קיוויתי שהיא יודעת את פשר הדבר. "שמעת מה שאמרו ברדיו?" "כן, משהו נורא עומד לקרות. יש להם כרגע מנהיג חדש. אני חושבת שהוא יוביל את העם הגרמני לטרור ועם זאת גם את העמים האחרים".
"למה את מתכוונת?" "אני חושבת שהוא רוצה לשנות את פני העולם, אני עוד לא יודעת דבר אך תחושתי בנידון אינה טובה". "מה את חושבת שיקרה?" "אינני יודעת, ברדיו עוד לא מספרים הכל אך ניתן לדעת זאת רק על פני תחושות בטן". "אך אני עוד לא מרגישה דבר". "זה מפני שאת עדיין קטנה, אינך מבינה עוד מה יכול לקרות. בעצם אף אחד עוד לא יודע מה עלול לקרות אך שוב, תחושתי לא טובה".
ניסיתי להבין את לאה אך לא הצלחתי. כמה שניסיתי להתעמק בדבריה עוד לא הבנתי מה עלול לקרות. חשבתי שאף אחד לא מספר לי את מה שרציתי לדעת.
"שמעת מה שהודיעו ברדיו?" שאל מנדל כאשר שיחקנו בחוץ על החוף.
"כן רק משפט אחד שהגרמנים עלו לשלטון ועימם גם היטלר, אתה חושב שזה אמור להדאיג אותנו?" "אינני יודע, אך מה שאני יודע על הגרמנים הללו זה שהוריי שונאים אותם מאוד".
"מדוע?" "הוריי טוענים שהם אנשים קרים כקרח ואכזריים מאוד".
מדבריו של מנדל הבנתי קצת יותר, אך עדיין לא תיארתי שהמצב יהיה עד כדי כך נורא.
בשנת 1938 הגרמנים פרסמו צווים ראשוניים.
"להתראות אמא, אני הולכת לבית הספר". "האל עימך ילדה, שמרי על עצמך".
חיכיתי ליד ביתה של אליזבת אך היום משום מה היא לא פגשה אותי.
דפקה על דלתה מספר פעמים, אך לא היה מענה. לבסוף הלכתי לבית הספר בעצמי.
לא הבנתי מדוע אליזבת לא חיכתה לי. אולי היא כועסת עליי, אך מה עשיתי לה?
אולי היא פשוט לא בבית, אבל הדבר לא ייתכן. זה לא מתאים לאליזבת, היא אחראית ותמיד הולכת לבית הספר. מתחילת השנה היא לא פספסה אף יום אחד, היא אוהבת ללכת לבית הספר או שאולי היא פשוט לא בבית ונסעה לחופשה. וכך הרהרתי במחשבות עד שהגעתי לכיתתי.
השיעור התחיל בזמן כמו תמיד. המורה למתמטיקה נכנס לכיתה והחל ללמד.
כעבור חצי שעה נכנסה אליזבת באיחור.
"סליחה שאיחרתי המורה" אמרה בטון רגוע. "סליחה?!" שאל וצעק המורה בו זמנית.
"את אומרת לי סליחה? אנני רוצה לראות את פרצופך בכיתה. גשי למנהלת בית הספר וחכי לי שם עד סוף השיעור, אני כבר אטפל בך היטב. אם הורייך היהודונים לא יודעים לטפל בחינוכך אני וכל אנשי הצוות יטפלו בך, עכשיו לכי!". אליזבת יצאה מהכיתה מושפלת ועצובה.
ראיתי דמעה אחת זולגת מעיניה הצחות. באותו הרגע ריחמתי עליה.
לא הבנתי מדוע המורה השפיל אותה ככה, הרי היא לא עשתה דבר. הוא אף לא נתן לה להתבטא. פתאום לא הכרתי אותו, הוא אף פעם לא היה כזה. הוא היה מורה נדיב.
בפעם הראשונה ראיתי אותו מתנהג בצורה מגעילה שכזאת.
בסוף השיעור ראיתי את אליזבת יושבת ומחכה למורה למתמטיקה שיבוא.
"את בסדר?" שאלתי. "כן, הכל בסדר חנה. אני פשוט איחרתי זה הכל. המורה צדק מגיע לי לחטוף עונש שכזה." "אבל לא עשית דבר, בסך הכל איחרת לשיעור. הוא לא היה צריך להשפילך ככה. חוץ מזה המורה למתמטיקה הוא אדם נדיב, אני לא מבינה מדוע התנהגותו השתנתה בצורה קיצונית שכזאת. חוץ ממך תלמידים מהכיתה היו גם מאחרים והמורה ושאר המורים לא כעסו עליהם בצורה שכזאת, חלקם אפילו סלחו להם במהרה".
"כנראה שאצלם המקרה לא כל כך גרוע כמו שלי". "על מה את מדברת? את בין התלמידים המצטיינים ואף פעם לא איחרת". לפני שאליזבת הספיקה להגיד משהו נכנס המורה למתמטיקה והורה לאליזבת לבוא אחריו.
לפני שהלכתי ראיתי שהמורה מדווח על איחורה של אליזבת למנהלת.
ראיתי שהם מדברים ביניהם ואת אליזבת עומדת שם ביניהם חסרת אונים.
לבסוף, ראיתי שהמנהלת נותנת למורה מקל ארוך ודק. בהתחלה לא הבנתי מדוע היא נותנת לו את המקל הזה, אך לאחר זמן קצר החל המורה להרביץ עימו לאליזבת.
הייתי מוכת הלם ואימה. כרגע גם לא זיהיתי את המנהלת. המנהלת אשר הייתה אישה טובה ונחמדה הרשתה למורה שהיה נחמד פעם להכות תלמידה.
באותו הרגע רציתי פשוט לברוח משם, אך רגליי עצרו בעדי מלעשות זאת. באותו הרגע לא הבנתי מה אני עושה ראיתי רק את המחזה המזעזע הזה ואת אליזבת נאנקת מכאבים.
באותו הרגע התפרצתי לחדרה של המנהלת אפילו מבלי לדפוק בדלת החדר.
"עצור!" צעקתי. "מדוע אתה מכה את חברתי?" שאלתי בתוקפנות.
"היא עברה על החוק! היא איחרה ומגיע לה עונש חמור". "אז מה? זה לא מקנה לך את הזכות להרביץ לתלמידה בבית הספר. המוני תלמידים איחרו לבית הספר ואתה ואפילו רוב המורים לא עשיתם דבר בנידון. ופתאום אליזבת מאחרת והיא עוד מבין התלמידים המצטיינים אשר אף פעם לא איחרה לבית הספר ואתה מרשה לעצמך להכות אותה? ואת המנהלת זכרתי שהיית אישה טובה פעם ולפתע נהפכת למפלצת! מה קרה לכם?" "ילדה חצופה שכמותך איך את מעיזה להתחצף אליי?" "איך העזתי? כואב לך שאני אומרת את האמת. אז יש לי חדשות בשבילך גברת מנהלת לך יש סמכות לנהל את בית הספר על הצד הטוב ביותר וכעת אני יכולה לדווח עלייך לאנשי החינוך שינשלו אותך מתפקידך". באותו הרגע השתררה דממה בחדר.
"בסדר, אליזבת את משוחררת". בתום יום הלימודים ליוויתי את אליזבת לביתה.
כל הדרך שתקנו ולא אמרנו מילה אחת לשנייה. כאשר הגענו לביתה אליזבת הודתה לי ואף חיבקה אותי. "תודה רבה לך! את ממש הצלת אותי היום". "אל תודי לי, אבל את פשוט חייבת להיזהר עכשיו. הבטיחי לי שתהיי זהירה יותר". וכך נפרדנו.
כאשר חזרתי לביתי, אמי שאלה אותי איך היה בבית הספר. סיפרתי לה את כל מה שאירע היום ואת המקרה עם אליזבת. אמי הופתעה למעשיי ולבסוף חיבקה אותי חזק.
"את ילדה אמיצה חנה, אך עלייך להיזהר. כעת יש לי משהו לספר לך".
"ספרי לי, אמא". עודדתי אותה. "כעת המצב נהייה מצב לא טוב.
אנני יודעת אם את יודעת את הדבר אך הגרמנים יותר נכון הנאצים צברו כוח רב.
כולם מעודדים את היטלר וכולם רוצים להצטרף לחיל הצבא שלו.
כרגע הנאצים השתלטו על גרמנייה ואני לא אתפלא עם הם גם ישתלטו על עוד מדינות.
אני מבקשת ממך שתזהרי, ושאם משהו נורא יקרה דעי לך שאת צריכה להמשיך לחיות. לא חשוב מה יקרה. הבטיחי לי שתזהרי יותר, ילדה". "בסדר אמא, אני מבטיחה זאת".
מאוחר יותר, כל בני המשפחה התכנסו במטבח לארוחת הערב.
"משפחה יקרה…" החל אבי לדבר. "כרגע אנו במצב מדיני לא כל כך טוב ואני מבקש שתשמרו על עצמכם כמה שיותר. אם אתן שומעות או רואות משהו חריג היכנסו למחסן, שם יש מחסה.
פתחו את הדלת אשר נמצאת על הרצפה ורדו לשם. שם יש תעלה אשר תוביל אתכן למחסה".
"אבל אבא, למה שיקרה משהו?" שאלתי. "אני צריך שתדעו את כל זה, חנה. אף אחד לא יכול לצפות למה שיקרה מחר או מחרתיים".
לאחר ארוחת הערב, עליתי לחדרה של שרה.
"את יודעת מדוע היכו את אליזבת ומדוע האנשים שאהבת השתנו לרעה?" "מניין את יודעת על המקרה הזה?" "אמא סיפרה לי". "ומניין את יודעת מדוע המורה למתמטיקה שלי ומנהלת בית הספר עשו מעשה שפל שכזה?" "הם עשו זאת, מפני שאליזבת יהודייה".
"מה? אליזבת הייתה מספרת לי דבר כזה. זה לא יכול להיות היא נוצרייה לכל דבר".
"הדבר רק נדמה לך. חנה הפסיקי להיות עיוורת כל כך תראי מה שנעשה מסביבך ונסי להבין.
אני יודעת שהמראות קשים ושהמצב קשה אך את כבר נהפכת להיות ילדה גדולה.
אליזבת יהודייה והיא לא סיפרה לך זאת משום שהיא פחדה שלא תהיי חברתה בגלל שמוצאה יהודי או שהיא פחדה שתספרי לכולם וכולם יתחילו להשפילה ולהתעלל בה".
"באמת?" "כן, חנה. הפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה, תתבגרי כבר. את צריכה להפנים זאת ולהשתדל לשמור על עצמך כמה שיותר".
באותו הרגע הבנתי המון דברים אשר לא ידעתי עליהם דבר מלכתחילה.
כרגע הבנתי מדוע המורה התאכזר אליה כל כך ויחד עימו גם המנהלת.
הבנתי מדוע המורה קרה להוריה יהודונים.
בהמשך, המצב החל להחמיר. בבית הספר המוני תלמידים הושפלו והוכו על ידי מורים.
בית הספר פתאום נראה לי מאוים ואינו מקום בטוח בכלל.
כאשר חזרתי מבית הספר ראיתי אנשים עונדים טלאים צהובים על בגדיהם ועונדים רצועות על הזרוע. ברגע זה התחלתי להבין יותר לעומק שקורה משהו מתחת לאפי.
הבנתי שאנשים אלו יהודיים. כל כך ציער אותי לראות את מה שאנשים אלו עוברים.
פתאום הבנתי אותם. רציתי לעזור להם אך לא ידעתי כיצד.
שנה עברה והמצב של הלך והחמיר עוד יותר.
לא ציפיתי שדבר כזה יקרה ואני בטוחה שכל השאר לא ידעו מה שמצפה להם.
הנאצים פלשו לארצות אחרות באירופה ועם זאת גם לארצנו האהובה פולין.
בלילה שמעתי יריות ממטוס כלשהו. תחילה לא הבנתי אילו יריות אלה, אך כאשר ראיתי מטוס חולף מעל ביתנו והפציץ בתים באזור הבנתי שאלה לא סתם מטוסים.
היריות היו חזקות וצורמות באוזניים. זינקתי במהרה ממיטתי ורצתי בכל חדרי הבית.
שרה ולאה ישנו בחדריהן וכמוהן גם הוריי. מיהרתי להקים אותם ממיטתם.
בהתחלה הם לא הבינו מה קורה מסביבם, אך כאשר שמעו את יריות המטוסים זינקו ממיטותיהם ורצנו כולנו למחסן להתחבא במקום המסתור שלנו.
אנני זוכרת כמה זמן ישבנו שם, אך אני חושבת שזה היה די הרבה זמן כדי לעשות נזק רב לתושבים. "אמא, אילו מטוסים היו אלה?" שאלתי. "יקירתי, אנו ברי מזל שיש לנו אותך.
הצלת את כל בני משפחתך ואנו מודים לך עד מאוד על כך. אלו היו מטוסים גרמניים אשר טסים במרומי שמי אירופה כדי לפוצץ ולעשות נזק בלתי הפיך לתושבים היהודיים."
כרגע, התחלתי לשנוא את הגרמנים הללו אשר רוצים לראות רק חורבנות, מוות ודם.
בבוקר למרות שהיינו עייפים לא יכולנו להישאר בבית. ההורים היו צריכים לעבוד בכדי לפרנס את משפחתנו במיוחד בתקופה הזאת עקב המצב המדיני הלא פשוט.
ואנחנו הבנות היינו חייבות לבית הספר בכדי לנצל את זמנינו בלימודים.
בבוקר כמו תמיד נפגשתי עם אליזבת ובצוותא הלכו לבית הספר.
אך, כאשר הגענו לבית הספר השערים היו סגורים. לא הבנו מדוע הדבר אירע.
"אולי איחרנו?" שאלה אותי אליזבת. "אני לא חושבת כמוך, אם היה צלצול היינו שומעות אותו במרחק של כמה קילומטרים". הצהרתי בביטחון.
לפתע ראינו חייל נאצי אחד אשר עבר בסביבה: "מה אתן מחפשות, בנות?" שאל.
ברגע שראיתי אותו פחדתי לענות לו. אולי אפלוט משהו לא כשורה ואסגיר את אליזבת.
"אולי הינך יודע מדוע בית סיפרנו סגור?" שאלתי בזהירות.
"בית הספר יהיה סגור כרגע, משום שבית ספר זה הוא לילדים יהודיים והוא צריך להיהרס.
רגע, אתן יהודיות?" שאל בערמומיות. כעת פחדתי ממנו פחד מוות. פחדתי להוציא מילה מהפה. "לא, אדוני. פשוט חברתנו יהודייה והיא ביקשה מאיתנו לברר האם יש היום לימודים".
"ומדוע היא לא יכלה להגיע היום?" "היא חולה מאוד, והיא רצתה שנשלים לה את החומר".
"אני מבין. אם כך אז לכו לדרכיכן". עשינו כפי שביקש.
"חנה, אני צריכה לספר לך משהו". אמרה לי אליזבת. "ספרי לי". עודדתי אותה.
"חנה, אני יהודייה. אני יודעת שאמרתי לך שאני נוצרייה כמוך אך פשוט שיקרתי לך. פחדתי לספר לך מפני שחשבתי שתשנאי אותי בגלל היותי יהודייה וחשבתי שאחרי שתגלי זאת תלשיני עליי לחיילים הנאצים. אני מצטערת ששיקרתי לך בנידון". "אני יודעת, אליזבת. אני יודעת הכל".
"כיצד את יודעת?" שאלה אותי בתדהמה. סיפרתי לה את שיחתי את אחותי שרה.
"אחותך צדקה, אם את רוצה לנתק עימי קשר אני אבין". "השתגעת?!? את תמיד תהיי ותישארי חברתי הטובה. אני לא גזענית כמו הנאציים האלה".
"תודה חנה, את חברה אמיתית הלוואי שירבו כמותך. ותודה שלא הסגרת אותי לחייל הגרמני הזה". "אין בעד מה. תזכרי אני לעולם לא יעשה משהו שיפגע בך". וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אליזבת.
כעבור חודש נשמעה דפיקה משונה בדלת.
אבי פתח את הדלת. בפתח עמדו שלושה חיילים נאציים חסונים.
לפני שאבי הספיק לשאול מה רצונם השתרעו עליו החיילים והיכו אותו עד זוב דם.
אימי ששמעה את אבי נאנק מכאבים ואת החיילים הנאציים מיהרה להגנתו של אבי, אך טרם הספיקה לעשות מעשה אחד מן החיילים תפס אותה והכניס אותה ואת אבי לרכבם.
באותו הרגע שמעתי שאחד מן החיילים עולה במדרגות ומיהרתי להזהיר את אחיותיי, אך היה מאוחר מידי. את שלושתנו תפסו וגררו אותנו בכוח לרכב.
ברכב היו עוד חיילים אשר יצאו מן הרכב והחלו לסרוק את הבית. לא ידעתי מה רצו ומאתנו ומדוע פרצו לביתנו. ניסיתי לשאול את הוריי ואת אחיותיי אך אף אחד מהם לא ענה על שאלותיי.
מן החלון ראיתי שהחיילים הוציאו המון קופסאות עם תכשיטים ושקים עם כסף ובגדים בעלי ערך רב. "לא!" צעקה אימי. ידעתי שכואב לה וברצה בבכי. אבי ניסה להרגיע אותה אך לשווא.
החיילים הקיפו את הבית ובזזו אותו ללא רחמים. לאחר שהוציאו את כל הדברים בעלי ערך לא היססו לשרוף אותו. ראיתי כיצד ביתי אשר היה מרכז ילדותי עולה באש. נזכרתי בכל הרגעים היפים אשר חוויתי בבית הזה. חבל היה לי לראותו עולה באש. דמעה זלגה על לחיי.
לאחר זמן מה, נכנסו כמה חיילים לרכב, התניעו אותו והתחלנו לנסוע.
"לאן נוסעים?" שאלתי. אף אחד לא ענה לי. גם הוריי לא ידעו לאן נוסעים. כולנו ישבנו בתוך הרכב מפוחדים וחסרי אונים. כעבור כחצי שעה הגענו למרכז העיר וורשה.
שם הוציאו אותנו מהרכב ואמרו לנו להזדרז לעבר השכונה ממול.
לא הבנתי מדוע הם רצו שנלך דווקא לשם. החיילים פתחו לנו את השערים וזירזו אותנו להיכנס.
נכנסנו לתוך שכונה גדולה. השכונה הייתה מוזנחת והמוני אנשים הסתובבו שם.
החייל הנאצי הוביל אותנו לבניין אשר ניצב בקצה השכונה.
עלינו במדרגות עד שהחייל סימן לנו לעצור, עשינו כפי שציווה עד שהחייל פתח את דלת הדירה.
כאשר נפתחה הדלת הושלכנו אלייה. "זהו ביתכם החדש" הצהיר החייל הנאצי והלך משם.
"מה זה המקום הזה?" שאלה שרה. "זהו ביתנו החדש" אמר אבי.
"מדוע עברנו לכאן?" שאלתי. "אינני יודע מתוקה, מחר אברר הכל. בינתיים אשן כאן ואתן תשנו בחדר השני". הדירה הייתה קטנה מאוד, היו בה רק שני חדרים והיא הייתה נורא מלוכלכת.
פחדתי להיות פה, רציתי פשוט לברוח עם משפחתי מהמקום הזה למקום טוב יותר.
בלילה שמעתי את הוריי מדברים ביניהם: "מדוע עברנו לכאן, יהודה?" שאלה אימי. "לא יודע, מחר בבוקר אברר מדוע השליכו אותנו למקום הזה".
באותו הלילה לאה הסבירה לי שאנו נמצאים בתוך גטו. "מה זה גטו?" שאלתי. "גטו, זאת שכונה גדולה שאוספים אליה אנשים רבים ודוחסים אותם שם עד שמתקיים צפיפות".
"והיכן אנו נמצאים כרגע?" "בגטו, אינך רואה שאנחנו נמצאים בתוך שכונה כזאת?"
"אבל מדוע נאציים הכניסו אותנו לכאן?" "הם רוצים שנמות מרעב או ממחלות, לכן הם מכניסים לכאן המון אנשים". "מה עשינו להם שהם כל כך אכזריים אלינו?" "לא עשינו דבר, הם פשוט אכזריים מתוך רצונם, כעת לכי לישון".
למחרת, הלכתי לסייר קצת בשכונה החדשה.
ראיתי המוני בניינים כמו שלנו פזורים ברחבי הגטו וראיתי גם ילדים משחקים, מבוגרים הולכים לקנות דברים ומצרכים לבית. לפתע ראיתי פרצוף מוכר, זה היה מנדל.
"מנדל!" נופפתי אליו בידי. "שלום חנה, מה שלומך?" "שלומי טוב ושלומך?" "היה יכול להיות יותר טוב". "מה קרה?" "מאז שהשליכו את משפחתי לגטו הזה אני רק סובל כאן יותר ויותר".
"כיצד זה קרה?" "סיפור ארוך, הנאציים פשוט פרצו לביתנו בלי הודעה מוקדמת והוציאו את כל בני הבית. לאחר מכן הוציאו את כל רכושנו ואת כספינו בשקים גדולים ובקופסאות ואותנו השליכו לרכב. כעבור זמן מה הגענו לגטו הזה וכעת אנו גרים בבניין שבקצה הגטו הזה".
"גם אני גרה שם". "באמת? אז כעת אנחנו שוב שכנים".
"מסתבר. אתה יודע מדוע השליכו אותנו לגטו הזה?" "איני יודע, אך אני בטוח שזה בגלל היותנו יהודים". "אתה יהודי?" "כן, גם את יהודייה אם הושלכת לגטו הזה". "אני לא יהודייה, ואם הייתי יהודייה הייתי כבר יודעת מלידתי". "אם כך, מה מעשייך כאן?" "אינני יודעת, אבי אמר שיברר היום". לאחר השיחה הזאת נפרדנו כל אחד לדרכו.
בערב, אבי הגיע הביתה עייף וטרוד. פחדתי לשאול לשלומו מפני שחשבתי שירצה להיות לבד וכמובן שצדקתי. אבי ישב כל היום בחדר המרכזי בבית עד שאימי ניגשה לדבר איתו.
כמובן שלא שמעתי את שיחתם אך תיארתי לעצמי שזה משהו לא טוב, לכן גם לא העזתי לשאול אותם כדי לא לצערם.
כעבור שנתיים, בלי הודעה מוקדמת הנאציים העבירו אותנו מהגטו למחנות הריכוז.
ראיתי המון משפחות עוזבות את בתיהן בגטו. כאשר יצאנו מהגטו ראיתי המוני גופות של ילדים ומבוגרים מוטלות בשכונה. עצוב היה לי לראות את המראה הזה.
כאשר הגענו לתחנת הרכבת עמדה רכבת משא ענקית אשר חיכתה לבואם של הנוסעים.
הנאציים העמיסו באנשים את הרכבת, לבסוף הקרון היה עמוס באנשים ורק אז הרכבת החלה לנסוע. הקרון היה חנוק וניסיתי להגיע לפתח אוויר, אך לשווא. החלון היה גבוה מידי.
לאחר עשר שעות מייגעות הגענו ברכבת הגענו למחנה אושוויץ.
כאשר הקרון נפתח כל הנוסעים החלו לרדת במהירות מן הרכבת. חלק גדול מן הנוסעים מת בתוך הרכבת והחלק השני שרד בקושי ויצא החוצה.
אימי החלה לחפש אחרינו: "חנה, שרה לאה היכן אתם?" "אני כאן, אמא!" קראתי בקול.
"גם אני כאן!" קראה לאה. "היכן שרה, יהודה?" שאלה אימי. "אינני יודע, בנות אתן יודעות היכן אחותכן?" "לא". חיפשנו אחרי שרה ולא מצאנו אותה עד ששמענו את קולה של לאה: "אמא, אבא, חנה בואו תיראו ראיתי את שרה". "שרה? שרה? שרה?!" קראה לעברה אימי.
אך, שרה לא ענתה. היא שכבה שרועה על רצפת הקרון של הרכבת.
"לאה, תבדקי לאחותך את הדופק. שרה? שרה? שרה? הינך שומעת אותי? שרה?!?"
"אמא, היא לא יכולה לשמוע אותך. אני חושבת ששרה עוד לא איתנו יותר".
"זה לא יתכן, בדקת לה לא נכון את הדופק". אמרתי בביטחון.
"כן? אז בואי תבדקי את". בדקתי את דופקה של שרה, אך לצערי לאה צדקה בחשדותיה.
"שרה? שרה?!? קומי ילדה של אמא, קומי! לא!!!!!" אימי החלה לבכות וכך גם אני ולאה.
אבי ניסה להרגיע אותנו, אך לבסוף הוא גם ניכנע לבכי.
"קדימה משפחת אלתרמן, למחנה". "אבל הבת שלי שוכבת פה, אתם לא מטפלים בזה?" "קדימה גברת המחנה מחכה לכם". "אין לכם טיפת רגישות, ביתי מתה בקרון תנו לי להיות איתה עוד!" "גברת אין לנו זמן התחילי לזוז". לבסוף, הנאצי איבד מסבלנותו וגרר אותנו בכוח מן המקום.
בלילה, בכיתי על אובדנה של שרה. היה לי קשה לתפקד ולהתנהג כאילו לא אירע דבר.
לאה שמעה אותי בוכה וגם היא מידי פעם הצטרפה לבכי, אך לפעמים היא ניסתה לעודד אותי.
למחרת, נשלחו הוריי לעבוד במחנה ואילו אני ולאה נשארנו בחדרנו המשותף עם שאר האנשים. אני לאה ומנדל התאספנו וחשבנו על תוכנית בריחה.
רצינו לברוח מהסיוט הזה כמה שיותר מהר, אך כל תוכנית שעלתה במוחנו פסלנו משום שכל תוכנית שלנו נראתה לא מציאותית ואף מופרכת. לבסוף הרמנו ידיים.
בימים הבאים, האוכל היה מוגבל ואנו הילדים נשארנו רעבים.
בכל הימים העבידו אותנו בפרך וגם כאשר רצינו להשיג אוכל לא הייתה בידינו אפשרות, מפני שכולם עתו כל האוכל. באחד מן הימים, אישה אחת הביאה לי אוכל.
חייכתי בנימוס והלכתי לחדר. וכך הייתה כל יום מביאה לי אוכל.
הודיתי לה מקרב לב ומיהרתי ללכת להתחלק עם אחותי והוריי.
כעבור שנה כל פעם הוצאו קבוצות של אנשים מהמחנה.
אף אחד לא ידע לאן מוציאים אותם, אך כאשר הוציאו אותם הם לעולם לא חזרו.
באחד מן הימים שמעתי קולות של פעמונים וצפירה. הנאציים מיהרו אותנו להתלבש וללכת בעקבותיהם. אף לא אחד ידע במה מדובר פשוט כולם הלכו בעקבותיהם בניגוד לרצונם.
המוני אנשים מעדו מאפיסת כוחות, חלקם מתו מרעב, חלקם אף מתו עקב מחלות וחלק גדול גם מת בדרך עם מישהו התנגד ללכת אחרי הנאצים.
פתאום שמעתי את קולה של אימי: "די מספיק! מדוע אנו צריכים לסבול את הנאצים? הגיע הזמן שגם לנו יהיו דעות!" לפתע שמעתי קול של ירייה ואת אימי נופלת ארצה.
"אמא, אמא את שומעת אותי?" "חנה, ירו באימא. היא לא עמנו יותר".
"לא!!! אמא? אמא?! תעני לי!!!". והתחלתי לבכות.
הנאצים זירזו אותנו להתקדם אך המוני אנשים התנגדו ללכת אחריהם וראיתי המוני פצועים וגופות מוטלות על הרצפה. פתאום לא יכולתי להתמודד עם זה ופשוט התעלפתי.
"היכן אני?" שאלתי. לא הכרתי את המקום הזה. "אל תדאגי יקירה, הינך במקום בטוח".
לפתע ראיתי את פרצופה של אישה מוכרת. ידעתי שאני זוכרת אותה מאיפה שהוא.
"את במקרה האישה שראיתי במחנה אושוויץ? את כל הזמן נתת לי אוכל?"
"בהחלט". "מי את?" שאלתי. "אני דודתך, כלומר אחותך של אימך". "מה? לאימי לא היו אחיות".
"אני מופתעת שהיא לא סיפרה לך עליי. שמי חנה ואנו נמצאות כרגע בישראל".
"היכן לאה אחותי? היכן אבי? והיכן נמצאת ישראל?"
"את מלאה בשאלות, יקירתי. אם תהיי סבלנית אני אענה על כל שאלותייך. אך לפני כן אני אספר לך את כל הסיפור מההתחלה כדי שתביני טוב יותר.
אחותי, כלומר אימך לא סיפרה לך עליי משום שהיה בינינו ריב משפחתי.
אחרי הריב לא דיברנו במשך שנים וכדי שאימך לא תראה אותי היא סילקה אותי ממשפחתה.
ובאותו הזמן עליתי לישראל. לאחר ששמעתי מאביך שנלקחתם לגטו וורשה באתי כמה שיותר מהר לכאן ועקבתי אחרייך כל הזמן. אביך לא רצה שתמותי וגם לא אחיותייך לכן הוא יצר עימי קשר. ולאחר שנלקחתם למחנה הריכוז באושוויץ הסתננתי לתוך המחנה ועקבתי אחריכם משם. אחרי שאימך נפטרה במחנה ואחרי עילפונך לקחתי אותך משם מהר וברחתי עימך לישראל בסיוע כוחותיי". "כיצד לקחת אותי משם?" "אני לא יודעת אם את יודעת, אך אני אשת צבא ואני יודעת להסתנן ולערוב לאנשים". "היכן אבי ולאה?" "לצערי אביך איננו עוד בחיים, הוא נהרג גם במחנה הריכוז בתאי הגזים ואילו לאה ברחה עוד לפני שהספקתי להשיג גם אותה. כעת אל תדאגי את נמצאת במקום בטוח". "ואת יודעת במקרה מדוע בזזו אותנו ומדוע נלקחנו לגטו ולמחנה?" "אכן יקרתי. הורייך הסתירו ממך כל החיים את היותם יהודיים.
בגלל שאת עוד קטנה יחסית לאחותך הגדולה בת השבע עשרה הם לא רצו שתגלי זאת מפני שפחדו שתפלטי בטעות את הפרט החשוב הזה ליד הנאצים". "את רוצה להגיד לי שלאה ושרה ידעו על זה וגם הוריי ורק אני לא?" "אכן, אני מצטערת שזה מגיע לך בצורה כזאת".
כעבור כעשר שנים טסתי חזרה לפולין כדי לפגוש את אחותי היחידה ששרדה.
נפגשנו במרכז העיר ליד מסעדה. תחילה לא זיהיתי את לאה ואני עדיין תוהה עם היא זיהתה אותי אך כנראה שלקח לה מעט זמן לזהות אותי.
כשראיתי אותה, לאה לא נראתה אותה לאה כפי שהכרתי אותה. היא נראתה הרבה יותר בוגרת.
חלקנו חוויות וכל אחת סיפרה על חייה.
אני סיפרתי לה שלאורך כל השנים הללו גרתי עם דודתי אשר טיפלה בי ושהתחתנתי בעושר ושיש לי שלושה ילדים, ואילו היא סיפרה לי שהיא סיימה את לימודיה עד לא מזמן ושהיא הכירה מישהו. שמחתי בשבילה ואני בטוחה שהיא שמחה גם בשבילי.
סוף סוף הרגשתי שאני מתחילה דף חדש בחיי.
תגובות (0)