הזריחה קוראת לי לצאת החוצה

הייתה לי חבית על כל פעם כשאמרתי שוקולד,
מחכה..
תמיד קשה לצפות מה לצפות בדיוק כשמצפים ממך לצפות את הציפוי של השוקולד שעומד לצפות את כל הציפיות שלנו לגבי אוכל מצופה… בשוקולד.
וזה למה אני לא אוהב שוקולד.
וכל הזמן כשהאחים שלי אכלו שוקולד – אני ישבתי לי בשקט, ובסתר אכלתי לי תוכי.
יום אחד אכלתי תוכי צבעוני, והחלטתי לגדל אותו בסתר;
אז ציפיתי את הציפוי של הציפיות שלו בציפה.

באותו הלילה הלכנו למכולת.
"מנוול" אמרה החזירה בכניסה.
כשנסענו, כאמור, לשתות את כל החול באנטרטיקה התפלאנו למצוא שכל החול נמס לקרח.
כאן כבר איבדתי כל תקווה בחיים, אבל התוכי היה שם כדי לעודד אותי.
אז אכלתי אותו.
אבל כדי להתגבר על רגשות האובדן על התוכי שנאבד בדרך לא ידועה, אמא שלי ציפה את העוגה בציפוי שוקולד, בדיוק כמו שציפיתי.

"מנוול" אמרה החזירה בכניסה לבית שלנו.
שם מצאתי עוד תוכי, גוסס.
השפלתי אותו והוא אהב אותי לעולם.
ועכשיו אני חי עם תוכי, לעולמי עד, ומי יתן ואוכל אותו אם לא ארגיש בנוח.