דמעות זולגות
רצתי, ברחתי מהם.
לא רציתי לעזוב אבל הייתי חייב, רציתי לחיות.
מצאתי מקום להתחבא בו; מאחורי סלע גדול בשולי היער.
התיישבתי וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי.
הזכרונות הציפו אותי, ואיתם הדמעות החלו זולגות.
חשבתי על המשפחה שלי שנשראה מאחור, חוץ מאחי הגדול, אבל גם אנחנו התפצלנו.
פתאום תקף אותי הכעס, הכעס על מה שהם עשו, וההורים שלי שהיו כל כך תמימים, לא כמו הדודה הלגה, הם לא האמינו למה שקורה, חשבו שאלה סתם שמועות, עד לרגע האחרון.
אם הייתי יכול הייתי מוחץ אותם, את כולם, כל הרוצחים, בשתי ידי.
ישבתי ככה עד שהרעב החל להציק לי. אז ידעתי שאני חייב למצוא אוכל.
הסתובבתי ליד הבתים, בלי שיראו אותי, ואספתי אוכל.
אחרי חצי שעה, לפי הערכתי, ישבתי שוב מאחורי הסלע ההוא והבטתי בגועל על המזון הרקוב שהיה מולי.
'תאכל' אילצתי את עצמי 'תאכל..' . לבסוף נגסתי באוכל, הטעם היה נורא, הריח, אפילו יותר, אבל זה השביע אותי, עד כמה שאפשר.
אחר כך סתם ישבתי, וחשבתי, חשבתי מה ילד בגיל 13 יכול לעשות לעולם, דבר כל כך נורא עד שיהרגו, או לפחות ינסו, את כל משפחתו בשביל זה.
לשאלה הזאת נותרתי ללא תשובה.
תגובות (0)