בתחנה-חלק 2

נקודת מבט שרה(זאת מהפרק הקודם)
עברו 3 שנים..
3 שנים של יסורים
של סבל
של בכי
של צער
של שברון לב
של כאב-פיזי ונפשי
העבירו אותי מהגטו למחנה עבודה
עדיין לא ראיתי אותו…(את יוסף-בן זוג שלה)
שאלתי כל מני אנשים אם הם שמעו עליו משהו וכולם אמרו שלא
עד שאחד מהם אמר לי שמאושוייץ לא חוזרים-
שמשם אף אחד עוד לא חזר
שהרכבות שיוצאות משם הן ריקות
או מלאות בבגדים ונעליים-
של מי שנכנס לשם ועוד לא יצא.
אבל אני לא איבדתי תקווה
שלוש שנים שבה קמנו-
אני וכל 'תושבי' המחנה לאותה מציאות עגומה-
יום אחרי יום-
לעבודה פיזית בלתי נסבלת
לרעב קשה מכל
לעוני,לחולי,למוות…
להגעה לנקודת שיא פיזית ונפשית
זה כבר לא חיים
זה הישרדות
אבל אני שורדת-אני חייבת לשרוד
אני נאחזת באמונה שלי בה' למעלה ששומר עלי
אני נאחזת באהבה שלי ליוסף ובתקווה שהוא עדיין חי
כי גם אם יש סיכוי קלוש שהוא חי-
ויש-
אז אני אאחז בו בכל הכוח ואשרוד בשביל זה.
כל הזמן מעלים עוד ועוד אנשים לרכבות ושולחים אותם מכאן
לפי השמועות שולחים אותם לאושוויץ-להשמדה-למשרפות
ולתאי הגזים ואלה שברי מזל עובדים שם…
ואז יום אחד זה קרה-העלו גם אותי
עכשיו נותר לי לקוות שהשמועות נכונות
אנעי עומדת להתאחד עם יוסף
או שבמוות
או שבחיים
ובתקווה שזה בחיים
כי אם כן אני אעשה הכל כדי לשרוד-
כדי ששנינו נשרוד-
עד שזה יגמר….