בית הבובות

                        .בובות.

אין טוב ורע, יש רק כאב ואי כאב. אני חיה מזדנבת שרק כח הישרדות מקולל כלשהוא גורר אותה שוב ושוב אל החיים.

כמו כל בוקר היקיצה באה ממני. כבר התרגלתי לחושך ולערפל עלות השחר הקריר. אני נירעד וקם באיטיות, הכל כדי לא לאחר למיסדר. לידי שוכבים עוד החלשים או האלה שטרם השלימו עם העובדות. אני לא יודע מה נכון יותר- להיות כמוהם?, פעם שמעתי פרופסור למדעי הרוח אומר שאומץ זה רק עוד אחת  מתחפשותיה של הטיפשות.
דממה מצווחת בשמים נטולי הצבע. ואנו נישפכים טיפין טיפין אל רחבת הבוץ הגדולה. פעם אדמה זאת היתה חלק מיער עד, היום- אפילו לא דרדר גדל בה. אני נעמד במקומי בשורה השלישית ומחכה לישמוע את הקריאות הקבועות. עיני נינעצות באופק שם השמש נאבקת לטפס אל מיחוץ לקיברה, כמו גוויה בסיפורי אימה שלופתת בציפורניה רגבי אדמה על מנת לצאת מתוך האדמה. השמש מכוערת בחלק זה של היקום, מרוחקת וקרירה. אני נירעד שוב פעם וחוזר להאזין למתנהל סביבי.
המסדר ניגמר ואנו מתחילים להתחלק לקבוצות כמידי יום, לעבודה. האדמה קשה וסדקים מתפרשים לאורכה כמו צלקות גדולות ומכוערות. אני מרים את האת ומכה, פוצע אותה שוב ושוב. היא צווחת באילמות וצווחותינו מתלכדות לדממה קודרת. ידי ניחתכות, רגלי רועדות וביטני דבוקה לגבי. אני רעב. 
בכוחות לא רצוניים גופי מאלץ את ידיי להמשיך להכות בקרקע. הוא רוצה אוכל- אינני יודע למה- והוא יודע שהעבודה תוביל לארוחה כלשהיאת. בזמן שגופי נאבק אני נותן למוחי לחדור אל ממלכות העבר הרגועות. באופן אירוני מה שתמיד רציתי היה להשכים כל בוקר על מנת לזכות ליראות זריחה ראישונה. לחפור בקרקע קשה וישנה ולאתר עתיקות שסודות עולם טמונים בהם ורק אז לאכול ולנוח מעמל ידיי. כך אני היום: חי כל בוקר מעלות השחר גוסס כל יום בעבודת האדמה וחוזר לחיות שוב רק על מנת ליסעוד את מזוני שהרווח בעמל רב ואז נופל שדוד אל בין ציפורניו הנוקשות של הלילה.
גיחוך נימלט מיפי ולרגע אני נירתע ומסתכל סביבי ליראות אם מישהוא שמע. לא. כולם אחוזי תזזית מאולצת ממש כמו בובות חוט בתיאטרון גרוטסקי למדי. אני מגחך שוב פעם באופן לא רצוני ומרכין את פני אל הקרקע כדי שאיש לא יבחין. הכל כה צעקני ועלוב ממש כמו בהצגת תיאטרון דלת אמצעיים.
הגיבור ניצב הישר מעלינו-העובדים, ידו אוחזת מגלב ופניו הורדרדים עוד לא לבשו זיפים אבל עיניו התכולות ובלוריתו הבלונדינית מפצים על כך ואני מוכן להישבע שחיוכו לבן ובוהק. במחזה זה פניו לובשים זעם תמידי ותפקידו מסתכם בקריאות רועמות ובהנפת מגלב והנחתתו. הוא ניראה לא שייך כתינוק מגודל זועם שנילקח מימנו משחקו ועל מנת להשיגו בחזרה הוא שולח איומים חסרי תוכן אל הסובבים אותו בידיעה שאם יצעק מספיק זמן ימאס להם, ומשחקו יוחזר. מתחתיו רכונים אנשי עמל ויגע שמכים שוב ושוב באדמה או בעצם מכים שוב ושוב בעצמם. זרועתיהם נישרטות וחבורות זוהרות צובעות את עורם, והכל לשם מה? הציפייה המתמדת לארוחה שתחייה ותשליך אותם שוב ליום חדש ושיגרתי. הם משחקים את תפקידם בשלמות חוץ ממקרים נדירים בהם ניקרע אחד החוטים ובובת התיאטרון הדקיקה נופלת ארצה  ללא יכולת לקום, או אז קם התינוק המגודל וחוזר על תפקידו- צועק ומכה בעוז לכל כיוון, עד שמפקחי התיאטרון דואגים לסילוק הבובה. גם לאחר מיכן הוא ממשיך בהופעתו, מישחקו מאולץ ושיטחי וחוזר על עצמו עד כדי שיעמום. כל יום אותם קריאות. ״שנאל!! שנאלה!!״: הוא צועק, ובובות התיאטרון ממשיכות בעבודתן ומפללות שחוטם לא יקרע, לא היום. כמה מסריחות ועלובות הן בובות התיאטרון- הרי הן כל כך רצו לשחק בקידמת התיאטרון כל חייהם ובסוף קיבלו במה המוקדשת אך ורק להן, אבל הן כמהות עכשיו לשוב שוב אל מאחורי הקלעים, שם שולטת האלמוניות.
גיחוכי מתגבר לכדי ציחקוק בילתי נישלט. כשהייתי ילד סבתי קנתה לי בובה קטנטנה. כמה התפללתי שתיהיה אמיתית שאוכל באמת לדבר ולשחק עימה. כול יום התאכזבתי מחדש עד שפעם אחת סבתי הבחינה במצב רוחי האפרורי ושאלה למקורו. סיפרתי לה. היא אמרה לי אז שבובות הם לא אמיתיות, חסרות רגשות וכח בחירה. ככה הן ואין דבר שיוכל לשנות זאת.
אני ממשיך לצחקק ומסתכל על בובות החוט שמיסביבי. הן אמיתיות לחלוטין ונשימות, רדודות אומנם, בוקעות מיפיהם.
מה סבתי היתה אומרת על זה?
אני צוחק ממש. ראשי מוטל לאחור וקול עמוק וצלול חותך בגרוני הצרוב. בובות החוט צופות בי בהלם, חלק זה של המחזה לא ניכתב מעולם. אני מפיל את איתי על האדמה הגוססת לה לאיטה וממשיך בצחוקי הרועם. דמות הגיבור שבמחזה קמה לחיים, תינוק מגודל שמנופף במגלבו בעקביות בילתי ניסבלת. הוא מתקדם לעברי ופניו המעוגלות ניחרצות קמטי זעם. הוא מניף את ידו ומנחית מכה. כמה צפוי.
צחוקי מיתגבר ואני קורא תיגר על מחזה עלוב זה כי הרי, הינה-סתכלו! :
בובות כן אמיתיות וכן בעלות רגשות- כי כואב לי,כל כך כואב לי תחת מכות המגלב. עיני מתמלאות אדום סמיך. ובובות כן בעלות כח בחירה- מי שמע על חלק זה במחזה?! שבובת חוט תפסיק מעבודתה?!- תקום ותיצחק?!.
צחוקי מתגבר והמגלב ממשיך להכות בגופי ללא רחם
אבל סבתא ראית? שמעת?
בובות כן חיות וכן יש להן כח בחירה.

החוט ניקרע.