אש ודם

רצתי החוצה, הלהבות אוכלות הכל, זעקות כאב בכל מרום וקול היריות מהדהד בין בתי הכפר. הסתכלתי לאחור, מחפשת את אחותי שעד לא מזמן רצה אחריי. איפה את ג'וזלין? איפה את?
פתאום ראיתי אותה, או ככה לפחות חשבתי. שער בצבע זהב ועניים כחולות גדולות ודומעות. ראשה היה מכסה בדם. התחלתי ללכת אליה, בחשש מסוים אך זוג ידיים חזקות תפסו אותי.
פאפה? שערו הזהוב היה מלוכלך ועיניו האפורות דמעו. פניו היו מלוכלכים באפר וחתך גדול נפער מעל לעינו ודימם.
"אן, אן תקשיבי לי!" אמר
"ג'וזלין פאפה! צריך להציל אותה!" אמרתי וניסיתי לחמוק מידיו אך הוא חיזק את אחיזתו
"תקשיבי לי אן! ג'וזלין במקום בטוח עכשיו בסדר?" אמר והנהנתי קלות "את חייבת לברוח מכאן! רוצי לנחל ותמשיכי צפונה, כמו שלימדתי אותך. יש חווה שאנחנו שוהים שם בקיץ נכון?"
"כן" לחשתי
"הם לא יגיעו לשם, הם לא יודעים על החווה. לכי לשם וקחי את עוזי ונורה וכל האוכל והבגדים שתמצאי ותברחי משם והכי חשוב!" אמר "תמשיכי לנוע!" הוא אמר את המילים כאחרונות בהדגשה לקח את ידי והתחיל לרוץ לקצה הכפר. כשהגענו לשם הוא דחף אותי ליער ורץ לקצה השני. מעדתי ונפלתי על האדמה, זחלתי על הבטן ונכנסתי לתוך שיח. שם שכבתי דוממת והמתנתי.
ראיתי כמה חיילים במדים אפורים חולפים על פניי ועצרתי את נשמתי וקפאתי. הם חזרו אחרי כמה זמן , החליפו בניהם כמה מילים בשפה שלא הבנתי וחזרו לכפר. אחרי כמה זמן שמעתי יריות ושתי מסעיות נסעו משם כשהגלגלים שלהם מותירים שובל של דם. נרעדתי והנחתי יד על פי כשראיתי איך הם מגלגלים את הגופות לתוך בור רדוד ומכסים אותו בקושי ככה שרואים ידיים, רגליים וראשים. התבוננתי בערמה ופתאום זיהיתי ראש עם שער זהוב שדם אדום כהה הותיר בו סימן עבה. דמעות זלגו ללא מעצור. זה לא יכול להיות!
רציתי להיכנס לכפר ולהרוג את החיילים במדים האפורים אך כפאתי על עצמי להישאר קפואה ולא לזוז עד שהחיילים הנותרים עזבו את המקום.
החיילים עזבו את המקום אך כבר ירד הערב אז הלכתי לבית הקטן שהיה שלי, של אבא שלי ושל אחותי, ג'וזלין. נכנסתי למיתה ומשכתי את השמיכה עד מעל ראשי והתייפחתי עד שנרדמתי.

התעוררתי לקול של שקט, שקט מפחיד ומאיים. הצצתי מבעד לשמיכה החמימה והלחה, כלום.
לא אבא או ג'וזלין או דודה או אפילו דוד!
הסרתי מעלי את השמיכה לאט והתיישבתי באטיות, ארועי היום אמש חזרו ותקפו אותי ללא רחמים. החנקתי זעקת אימים מגרוני והכרחתי את עצמי לערוך סיור בבית.
הסתכלתי על הבית, כולו הרוס. המזווה היה שפוך וכל הצנצנות שבורות על הרצפה ורק הלחם שהיה קשה מאוד לא נפגע. השולחן היה הרוס וכך גם החדר של אבא. חזרתי לחדר שלי ושל אחותי וההרס שכן בכל מקום. רק הבובה הקטנה שלי, נחמה, לא נהרסה. כל החרסינות של ג'וזלין הרוסות והדובי הגדול שלי קרוע לגזרים. מה קרה פה?
סיירתי בכל רחבי הכפר ההרוס וכל מה שהצלחתי למצוא זה כיכר לחם קשה, כלב פרוותי צולע, מיימיה גדולה ועוגיות מרוחות ברימה מעט מפוררות.
לקחתי את הבובה שלי, הכנסתי הכל לסדין של המיתה שלי והלכתי אל הנחל כשהכלב הזקן עוקב אחריי.
הגעתי אל הנחל והלכתי צפונה לפי טחב שעל העצים ועד הערב הגעתי לחווה אך היא גם הייתה הרוסה. עוזי הרים את ראשו המדמם וניסה לקשקש בזנבו הכתום אך במהרה וויתר על הרעיון, שמטתי כל מה שאחזתי, רצתי אל עוזי ואחזתי ברכות את ראשו. ליטפתי אותו, משתדלת לא לגעת בפצע המדמם. ידעתי שהוא לא ישרוד אך נמנעתי מלוותר לו!
רצתי אל בית החווה הקטן אחרי הבטחות שאני אחזור ולקחתי כמה בדים ורצועת בשר שרוף. חזרתי במהירות אך הוא לא הגיב לבשר ולא עשה כלום. בכל זאת חבשתי את ראשו ברישול וניסיתי לגרור אותו מחוץ לשלולית הדם אך הוא היה כבד מידי.
פתאום שמעתי נעירת חמור, או חמורה… נורה! רצתי אליה וחיבקתי אותה בכל כוחי והיא נרתעה מעט מריח הדם אך השיבה לי בליקוק.
העמסתי עליה את מה שהיה לי ומצאתי גם שמיכת צמר עבה שהיה בה חור שיכולתי להכניס את הראש אך שמתי אותו על נורה. בזמן שחיפשתי דברים בבית החווה בקטן מצאתי את ג'וליין מת עם כדור ראשו ומיהרתי להסתלק משם.
פתאום שמעתי רחש חשוד, של ענף שנשבר והתחלתי לרוץ. בלי לבדוק מה זה ואז שמעתי צעקות בשפה לא מוכרת, אלו החיילים שהרגו את המשפחה שלי!
הסתובבתי, לקחתי אבן חדה מאוד מהאדמה ורצתי בחזרה לעבר החיילים. הם הופתעו מעט אך החלו לירות מיד. איך שהוא התחמקתי ורכנתי מעל אחד החיילים ודקרתי אותו מאות או עשרות פעמים עד שחייל בא מאחורי, העיף אותו מעל חברו בסטירה ויריקה וירה לי בבתן. הוא בדק את חברו ואחרי שהבין שהוא מת לקח אותי וגרר אותי לתוך בית החווה הקטן וההרוס והשליך אותי שמה. פלטתי יבבת כאב והחייל חייך, ירק עליי , שפך משהו עלי משהו בעל ריח לא נעים, הדליק גפרור וזרק אותו לתוך החומר הרטוב ופתאום הכל נדלק והאש התפשטה במהירות ואכלה הכל. כולל אותי.

צרחתי בכאב כאשר הלהבות הגיעו אליי. קודם החום העז ואז כאב בלתי ישוער כשהלהבות אכלו את הבשר, העור והשערות שלי.
שמעתי את שאגת האש שמשתלטת על כל רעש אחר. פעם אחת נדמה לי ששמעתי יבבת כאב קצרה וקריסה של משהו כבד אך הכאב השתלט עליי עד שטבעתי בים של חשכה ברוכה.
נבעלתי ברצון לתוך החשכה. היא לקחה אותי מהמציאות האכזרית ושכנתי בתוך הריק הנעים והקריר.
וזהו סופי. סופה של אן קורד מוז'יק מכפר קטן בארץ שאני לא זוכרת את שמה.