אשמתו של החייל

"החייל שרק והם נעמדו בחמש שורות ישרות למופת, בכל שורה כעשרה אנשים.
החייל שרק שוב והם החלו לצעוד, הם לא ידעו לאן, הם רק ידעו שהמקום אליו הם הולכים הוא לא מקום טוב.
במרכזה של השורה השלישית הם עמדו, הם החזיקו ידיים וצעדו בגב כפוף יחד עם הקבוצה.
החייל שרק בשלישית, "עצרו!" הוא צעק, הם נעצרו. הם הבינו לאן הם הגיעו.
הבניין ניצב מולם, ארובות עלו ממנו, האוויר אפוף העשן מחניק.
"לפשוט את בגדיכם!" החייל כמעט צרח, כולם החלו להתפשט כאחוזי דיבוק, במהירות מפחידה.
הזוג הצעיר פשט את בגדיו אף הוא, צלעותיהם נראו כמאיימות להתפקע מגופם הכחוש. הם הסתכלו אחד לשנייה בעיניים, לוחשים אחד לשני, נושקים ונשיקות פרידה, מתחבקים, בוכים…
"להיכנס!" צרח החייל. הם נכנסו, אחוזי אימה, ערומים כביום היוולדם ומחזיקים אחד בשני.
כל מה שנשאר הוא רק ערמת בגדים מטונפים, מפוספסים שנחה על האדמה יחד עם עוד הרבה ערמות דומות…
את היום הזה אני זוכר מצוין, אני פרקתי להם את הזוגיות, אני החייל שהוביל אותם אל מלכודת המוות הנוראית הזו, אותם ועוד מאות אנשים אחרים, ועל זה אני לא אסלח לעצמי לעולם."
כך אמר החייל והחל לבכות.