"ארץ לעולם לא"

קשה להיות ילד, ההורים לא נותנים לך מנוח, תמיד חושבים שאתה קטן מדי בשביל להיות לבד או לקבל אחראיות, ועכשיו שכולם חיים בפחד תמידי אני אפילו לא יכול ללכת לשחק לבד! הדרך היחידה לברוח מהכול הייתה לקרוא. היה לי ספר אחד, שכן לא היה לנו הרבה, הספר "פיטר פן בארץ לעולם לא". הייתי בורח אליו בכל פעם שלא מצאתי את מקומי . כבר זכרתי את הספר בעל פה, אבל הכניסה לעולם הדמיון, מקום בו אוכל להיות ילד אך מבוגר לכל הדעות תמיד קסם לי, ובעזרת טיפה של קסם והיכולת לעוף אפשר לפתור כל בעיה .
באותו הבוקר אמא דיברה עם חייל בגרמנית. שנאתי את השפה הזאת כי היא תמיד סימנה שמשהו רע עומד לקרות. כשראיתי את הדמעות בעינה ישר רצתי ל"ארץ לעולם לא" שלי וחשבתי כמה כיף היה יכול להיות אם הייתי יכול לתפוס את אמא ולעוף איתה כדי לברוח מאותו חייל בעל החזות המתעתעת , שיער גלי בלונדיני בוהק, אף ישר ומושלם אך גם רוע בעיניו הכחולות שמעולם לא ראיתי, לא בכפר ולא בביקורנו בוורשה. אולי וונדי הייתה יכולה לזרוק עליו אבקת פיות ולהפוך אותו לאדם יותר שמח ונחמד .
אמא מחתה את הדמעות מעיניה, וניסתה לשדר חזות חזקה, ללא הצלחה מרובה. היא סגרה את הספר שלי, התיישבה על המיטה ואמרה לי בקול חרישי כאשר שפתיה רועדות "חמודי היום אנחנו הולכים לארץ לעולם לא שם נוכל לפגוש את אבא,תוכל להיות שם חופשי בדיוק כמו פיטר פן. תצטרך להיות חזק בדרך, ללכת את כל כולה בלי לבכות ובלי לדבר. תוכל לעשות זאת?". מעולם לא ראיתי את אמא שלי כל כך חלשה, גם כשלקחו מאיתנו את אבא. "אמא אני לא ילד קטן, את לא יכולה לעבוד עליי שהולכים לארץ לעולם לא כי אין מקום כזה, בארץ לעולם לא את לא יכולה לגדול לעולם!" אמא חייכה בצורה מעוותת, ומבט מיואש הופיע על פניה. "אתה צודק, אתה לא ילד כבר. תשתה מעט מים לפני שאנחנו יוצאים לדרך". הקשבתי לה, מזגתי כוס מים ושתיתי מהם לרוויה, לקראת המסע אשר עליו לא ידעתי דבר.
כשהחייל חזר, ראיתי בחוץ את כל חבריי. יז'י היה שם עם אחותו הקטנה, רוברט עמד עם מילנה, הילדה היפה ביותר בכפר, שיערה היה משול לצבע השמש ועיניה כחולות ובוהקות כמו הים בספר שלי.הצטרפתי אליהם ויחד עשינו את הדרך בין שאר בתי הכפר, וכל הקהילה שלנו, אמהות, אבהות , סבים,סבתות,ילדים וילדות כולם מתקבצים יחדיו מתחילים ללכת אל הלא נודע, "ארץ לעולם לא".
מעולם לא שמתי לב כמה היער ליד הכפר יפה. עלי העצים בצבעי השלכת, הדשא בעל גוון הירוק החזק. אם יש ארץ קסומה בעולם ככה היא נראית. השלווה והשקט ביער הופרו מקול צעדינו. הילדים ניסו לדבר בלחש ולהעביר חוויות אך המבוגרים היו שקועים בעצמם, לא מסתכלים לצדדים, לא נהנים מהנוף, רק מנסים להמשיך וללכת בקו ישר אחרי החיילים, שנראו כהעתק מושלם אחד של השני, מהמראה, העיניים הכחולות,השיער הצהוב,החולצות השחורות, המגפיים הרועשות ועד לחיוך הזחוח. ההליכה נעשתה קשה, אבל אני המשכתי והצלחתי, לא כמו מושיק וסבתו שנשארו מאחור עם אחד החיילים שהצטרף אליהם.
הגענו עד לסוף הדרך, לקרחת יער ובה אתי חפירה. אמא אמרה לי שהחיילים ביקשו שנחפור להם בור. לא הבנתי בשביל מה צריך בור באמצע היער, למה אנחנו לא מטיילים או משחקים אבל היא ביקשה ממני לחפור, ולראות בחפירה עם החברים כמשחק אחר הצהרים מהנה. הקשבתי לה למרות שבלבי חשבתי שזה הדבר הטיפשי ביותר שעשיתי בחיי ושכדי שמישהו ילמד את החיילים הללו מה באמת צריך לעשות ביער.
כשסיימנו לחפור את הבור, כבר הגיע הערב. השמש החלה לרדת ושמיים קיבלו גוון אדמדם,בזמן שהחיילים סידרו את כולנו בשורה אחת ענקית. הם לקחו את הנשק שהיה להם והחלו לצחקק. אמא אמרה לי להסתובב והקשבתי לה, כי פחדתי מהמראה של החיילים והנשק. החזקתי לאמא את היד הכי חזק שיכולתי, וביד השנייה החזקתי את מילנה שעמדה לידי עם משפחתה. רציתי להגיד לה להיות חזקה, אבל לא ידעתי אפילו למה. את מחשבתי קטעה קול הכדור אשר פגע באדם. זה היה יוסף הזקן, שהיה הרב שלנו. יכולתי לראות את שניותיו האחרונות עלי אדמות בתור הבור, את ידיו מחפשות גואל מהסבל,את עיניו מסתכלות למעלה ומבקשות ישועה. העיניים,ככה לימדה אותי סבתא,הם חלון הנפש של האדם, ובמבטו של יוסף ראיתי את הנשמה יוצאת ומחפשת את מקומה. המראה היה קשה מנשוא ולכן עצמתי את עיניי הכי חזק שיכולתי בזמן שהירי נמשך. כמו מכונה הרעש המשיך ואני לא יכולתי לעשות דבר,רק לעצום עיניים, לקוות שכל זה חלום ואמא תעיר אותי עוד רגע לארוחת הבוקר. אך אמא לא תגיד כבר דבר. אמי הרפתה את אחיזתה ממני והנחתי שהנורא מכל כבר קרה. אני הבא בתור, שהכול נגמר. שמעתי את הקנה זז, את החייל מכוון, בזמן שעיניי עצומות וחושי מחודדים, מחכים לפגיעה. יד מהבור תפסה את רגלי ובשנייה אחת משכה אותי פנימה. נפלתי לבור, עיניי עדיין עצומות, הלב דופק והאדרנלין מקשה עליי לנשום. מרעש הכדור שפספס אותי בפחות משניה. נשארתי בבור עד שהרעש פסק, עד ששמעתי את החיילים הולכים. פתחתי לראשונה את עייני. ראיתי את ידה של אמי אחוזת ברגלי, את מילנה זרוקה ללא רוח חיים וכפר שלם, משפחה, חברים, עולם שלם שנקטע בטרם עת.
כנראה שאמי צדקה, הגעתי במסע לארץ לעולם לא. לעולם לא אהיה ילד יותר, לעולם לא אראה את משפחתי ולעולם לא אהיה אותו אדם. אבקת הקסמים התחלפה באבקת השרפה, הנעורים התחלפו בבגרות וחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר.