אף פעם אל תשכח

הייתי אז בן שש.
הזיכרונות של ילד בן שש לא אמורים להיות חזקים כל כך, אפורים כל כך, כואבים כל כך.
גרנו אז בוורשה, אני, אימי, אבי ואחותי הגדולה.

זה היה ערב סוער, או שהיה קיצי, איני זוכר, אולי היו אלה הלמות ליבי שחשבתי לרעמים.
הבית היה חשוך,הבית תמיד היה חשוך.
לא יכולנו לחיות בשלווה, גרנו בדירה הצפופה בפחד תמידי שהם יכנסו, שהם יגיעו.

איני יודע היכן הייתה אחותי בערב ההוא, אימי שכבה בשקט על המרבד הפרוש על הרצפה, עיניה בהו בתקרה, ושפתיה רחשו תפילה.
אבי, אבי ישב לשולחן הקטן, ספר תנ"ך בידו, והוא צמצם את עיניו בשביל לקלוט כמה שיותר ממנו.
אני זוכר שלא הבנתי מה קורה בימים אלו, הכל היה אז מבלבל, אסור היה לי לצאת מהבית בכלל ולא לשחק עם חבריי.
באותו ערב הבנתי הכל.

"חיימק'ה," אמא לחשה "בוא לישון"
גררתי את רגליי הרזות בנעליים הגדולות מידי לעבר השטיחון שהיה פרוש לידה, והנחתי לגופי להישמט עליו.
הלילה ירד, והקור חדר לעצמותיי.
הלב שלי פעם בקצב, כאילו מתריע על מה שעמד לקרות.
עיניי נותרו פקוחות, גופי רעד, במין ציפייה אילמת ללא נודע.
דפיקות גסות נשמעו על הדלת, דפיקות אלימות, חסרות סבלנות, ואז יריקה, וצעקה "תפתחו!יהודים מסריחים!"
אמא ואני נאלמנו דום, הרגשתי בליבי נעצר.
אבא קם מהדרגש, כשמבט נחוש, מעט עצוב על פניו.
הוא סגר את התנ"ך, נישק אותו, והתכופף לעברי ולעבר אמא, שעברה לחבק אותי, ומלמלה בקול.
"חיים," הוא אמר והביט בי בעיניו, שהיו כאובות אך גאות.

"אף פעם אל תשכח שאתה יהודי"

הצעקות מאחוריי הדלת גברו, הלב שלי חזר לפעום בכח, אמא התפללה, ושמעתי את קולה החנוק מדמעות ממלמל" שמור עליו, אלוהים יקר, שמור על חיימק'ה שלי…"
הדלת נפרצה ועפה על הקיר, נצמדתי לאימי חזק יותר.

והוא נכנס, גבוה, במדים, מגולח למשעי ושיערו הבהיר קצוץ.
הוא הביט עלינו, הביט על אבי, על אימי, עליי.

"אתה מנחם מנדל רכט?" הוא ירק את השם, עיניו נצצו בשיגעון.
"כן" אבי ענה, עם חצי חיוך על שפתיו, כאילו משלים עם הבשורה.
"צוו חובת עבודה לגברים, אתה בא איתנו" אמר הקצין הנאצי.
"בפקודת מי?"
"הפיהרר , תפסיק לשאול שאלות, יהודי מסריח"
"פיהרר?" אבי לחש, נימת קולו המעט מבודחת הפכה סולדת, והוא ירק, היישר בפניי הנאצי.
לפני שהספקתי לנשום הפקיד העיף לו סטירה מצלצלת, אמא צרחה, מרוב הלם לא הצלחתי לבכות או להגיב.
דם זלג מפניו של אבא.

הוא הביט בי ולחש"אל תשכח שאתה יהודי"

הפקיד צרח, ומשך אותו החוצה במכות, שמעתי צעקות, כשאמא בכתה על גבי.
במשך כמה דקות, לא שמעתי כלום, השקט היה נוראי, שקט של מוות.

מאז חלפו שנים רבות, איבדתי את אימי, אחותי ואבי לנאצים, עליתי לארץ ישראל, הקמתי משפחה, ואף פעם לא שכחתי את אותו הלילה.
אף פעם לא שכחתי.
שאני יהודי.