אסתר

אסתר נולדה בסביבות שנת 1924.
היום היא בערך בת 90.
אני זוכרת שקראתי את הסיפור שלה מדף מקומט וחסר ערך.
לאסתר היו שש אחיות ואח אחד.
היא גרה בשכונה יהודית בתוניס שבתוניסיה.
אביה עבד כחייט ואמה הייתה עקרת בית.
אסתר אהבה ללמוד.
יום אחד, ב-1939 בפרוץ המלחמה, החלו המגבלות של אדלוף היטלר להשפיע גם על חיה של אסתר האהובה.
כשהייתה בת 15 הגיעה האיסור הראשון.
ליהודים אסור היה ללמוד.
אסתר כול כך התרגשה מן המעבר לתיכון, סוף סוף היא הגיעה לשם.
היא הגיעה לתיכון, ועכשיו אסור לה ללמוד…
אסתר הייתה עצובה מאוד, אך לא יכלה לשבת בעצלתיים כול היום.
היא החלה לעבוד במפעל הכובעים של דודה, עד שהנאצים סגרו גם אותו.
אסתר העצובה מצאה את עצמה יושבת בביתה ללא מעש.
מידי פעם יוצאת החוצה בשכונה המסוגרת שלה ובודקת שהנאצים לא באים לבדוק את הבתים.
הם סיירו כדי לקחת את הגברים לצפון. לעבודה.
אסתר ומשפחתה אירחו גברים בביתם ויום אחד כאשר שני חיילים נאצים נעלמו באורך פלא, והמקום האחרון בו היו היה בבית משפחתה של אסתר, נידונו הגברים בביתה למוות.
אביה, אחיה והגברים האחרים נלקחו, ובדיוק ברגע האחרון נמצאו שני החיילים בתעלה ברחבי העיר, שיכורים לגמרי.
מחוקים.
הגברים ניצלו מדין המוות הנורא, אף שלפעמים נראה טוב.
הנאצים לקחו את בתי החרושת של היהודים, שרפו מפעלים, פיטרו עובדים.
אביה כבר לא עבד, אך אסתר ושלוש מאחיותיה עבדו בבית חרושת.
בחום הלהט, ללא שכר.
הנאצים תמיד היו מציקים להם, לכן החליטו יום אחד לעבוד לאט יותר, כדי להראות להם כמה העבודה שלהן חשובה להם.
זה עבד, הם הפסיקו להציק לבנות.
כעבור כמה שנים (אינני יודעת כמה), עלתה אסתר לארץ, התחתנה והולידה ילדים. עכשיו היא גרה בעפולה.
מי ייתן ואסתר תמות בשיבה טובה, ושלווה.