אני רוצה למסור לך דרישת שלום – העלאה שנייה. אני יודעת שיום השואה כבר עבר, ואני לא רוצה להעציב אתכם, אבל כתבתי את זה ליום השואה ובקושי קראו את זה. הייתי מאד רוצה לשמוע את דעתכם על הסיפור הזה. אז בבקשה סלחו לי, ותקראו ותגיבו! תודה!

בס"ד

שלום לך, ארץ קדושה ואהובה,
זאת אני, חנה'לה שלך.
כשהשמש תסיים לשקוע אני אהיה בת שתיים עשרה,
תאחלי לי מזל טוב?
יש לי משפחה. אבא ואמא, אחים ואחיות.
אבל הם לא כאן עכשיו, הם בשמיים,
כאן בארץ אין לי אף אחד, חוץ ממך.

ארץ יקרה,
אני מצטערת שאני בוכה,
אבל גם את הייתי בוכה אם היית במקומי.
נלחמתי הרבה כדי לבוא אליך
ויש לי גם שליחות.
אני צריכה למסור לך דרישת שלום.

פעם, לפני שהכל התחיל,
הייתי יושבת בבית שלנו,
הבית האהוב שלא אחזור אליו יותר לעולם,
הייתי מחבקת את הדובי חזק חזק
וחולמת על היום
שבו אניח עלייך את כף רגלי הקטנה.

בדמיון שלי אנחנו יורדים מהאונייה,
אמא בוכה ומחזיקה חזק בידי.
ביד השניה שלה היא מחזיקה את חיים דב.
ביד השלישית בטח מלטפת את דבורה'לה
וברביעית עוזרת לאבא להוריד את החבילות.

לאבא יש רק שתי ידיים,
אבל הן מספיק גדולות כדי לחבק את רייזי ומשה לייב
ולהניח יד על כתפה של שיינדי.
לוי יצחק הוא גדול, הוא לא צריך יד.
הוא רק מחייך חיוך קטן ולוחש לי:
חנהלה, את מאמינה?
ואני בטוח לא מאמינה.

בדמיון שלי אני לבושה בשמלה הלבנה של שבת
ושתי הצמות שלי זוהרות לאור השקיעה.
השקיעה הכי יפה בעולם.
שקיעה של ארץ ישראל.
ואבא מתכופף ומנשק את האדמה.
מברך שהחיינו…
הדמעות שלו משקות את העפר הקדוש.
אם יש שם זרעים, אולי יגדל שם פרח.

והיום אני כאן,
דורכת בך בפעם הראשונה.
אבל שום דבר לא כמו בדמיון שלי.
שום דבר.

עומדת כאן לבד
נערה שעוד רבע שעה תהיה בת שתיים עשרה.
אין לה שמלה לבנה,
יש לה דמעות בעיניים במקום זה.
והיא רוצה, הנערה הזאת
למסור לך דרישת שלום.

אבא היה הראשון שעזב.
זה קרה עוד בגטו.
אחר כך לאט לאט, כולם חזרו הביתה, לשמיים.
אמא הייתה האחרונה. זה היה במחנה.
לפני שהיא עצמה את העיניים, היא אמרה: "חנהלה!
אני לא זכיתי, אבל את תזכי…
כשתעמדי על החוף של ארץ ישראל, ביתי האהובה,
אני מבקשת ממך רק בקשה אחת:
אנא! מסרי לה דרישת שלום ממני!"

ובקריאת שמע ישראל היא נפרדה מהעולם הזה
והשאירה אותי עם דמעות ובקשה אחת קטנה.
קטנה –
אבל לא פשוטה.

אני לא רציתי לחיות.
אני ביקשתי מה' שיקח אותי אליו.
לא רציתי להיות פה לבד.
לא היה לי כח.

בכיתי כל הלילה,
נפרדתי מהעולם הזה.
ידעתי שבבוקר אני לא אקום למסדר
ותוך כמה שעות אהיה ביחד עם אבא ואמא,
אראה את לוי יצחק וחיים דב,
את רייזי, את שיינדי, את משה לייב ואת דבורה'לה
ואנחנו נהיה ביחד בגן עדן,
עם כל הקדושים שנרצחו על קידוש ה'.

לפנות בוקר נרדמתי,
ובחלום אמא בכתה ואמרה לי: "חנה'לה!
בבקשה אל תבואי אלינו עכשיו!
אנחנו ניפגש אחר כך!
לכי לארץ ישראל, חנה'לה,
ותמסרי לה דרישת שלום ממני…"

ואז הכל נהיה שחור.
רציתי שהיא תמשיך לדבר.
ניסיתי לעצום עיניים חזק ולשקוע בחלום –
אבל היא לא הופיעה שוב.

רציתי לבכות ולצרוח ולהשתולל.
לא היה אכפת לי שיהרגו אותי.
כל כך רציתי להיות עם כולם.
למה??? למה רק אני חייבת להשאר פה לבד???

הרמתי את העיניים שלי
לשמיים של לפנות בוקר במחנה,
ראיתי את השמש מנסה לזרוח,
ואת העננים השחורים חונקים אותה.
טיפות גדולות וכבדות נחתו עלי פני.
לא נורא. הן כבר היו רטובות.

בתוך הסערה, דיברתי בשקט:
אלוקים, בבקשה!!
אני לא רוצה להישאר פה לבד.
אנא, שלח מישהו שיחזיר אותי למשפחה שלי!
כואב לי ועצוב לי וקר ואני פוחדת.
ואין לי כח יותר. בכלל.
אני מתחננת, תעשה משהו.
אני לא רוצה להיות פה יותר.

קרן שמש קטנטנה האירה לפתע מבין העננים.
לא שמעתי קול. רק הרגשתי.
הרגשתי אותי כאן איתי.
האם הוא היה כאן כל הזמן ואני לא הרגשתי?

שום קול לא נשמע. אבל הוא דיבר. אני שמעתי.
והרגשתי כאילו הוא מחבק ולוחץ לי את היד חזק
כמו שאמא הייתה עושה כשהייתי ילדה קטנה ומפוחדת,
בלילה החשוך, במיטה החמה.
יכולתי להרגיש את האהבה והחמלה זורמים ממנו אלי,
כל כך התגעגעתי לחום הזה. זה מה שכל כך רציתי. משהו שיהיה כמו בית.
כמו שהיה פעם, לפני שהשמיים נפלו מעל ראשינו.

הדמעות התפרצו בלי לבקש. לא עצרתי אותן.
רק הקשבתי. וככה הוא אמר לי:
חנה'לה שלי, אוצר שלי, כל העולם שלי!
אני מבקש ממך, אל תתני לו!!
אל תתני לרוצח הארור הזה –
שפצע את כל הבנים האהובים שלי,
שהרג לי בדם קר את הילדים שלי –
אל תתני לו על מגש גם אותך!!!
אל תתני לו לנצח!
בבקשה, הילחמי בו!!
כל כך את אוהבת אותו, שתתני לו להשמיד משפחה יהודית לנצח??!!

עוד תגיעי לפה יום אחד,
אבל עוד לא הגיע היום הזה.
אם לא למענך – למעני, ילדה שלי,
שלא תמות לי עוד ילדה,
אנא!! הישארי בחיים!!
ואם לא למעני, אהובתי, למענך!!
נקמי את נקמת עמך ומשפחתך!!!"

אני שמעתי את הקול הזה שקרא לי מתוך השמיים
מתוך הנשמה שלי שעדיין ברשותי,
ואני פרצתי בבכי וזעקתי בלי קול אל השקט הנוראי של המחנה:
'היטלר ימך שמך וזכרך לעד ולעולמי עולמים!!
אני יודעת שאתה רוצה שאני אמות.
ואני גם יודעת שאני לא אתן לזה לקרות כל עוד זה תלוי בי.
אני לא אתן לחיוך השטני שלך לגדול עוד!
אני אלחם בך, למען המשפחה האהובה שלי,
למען אחי היהודים ה' יקום דמם,
ולמען ה' – היחיד שעוד יש לי בעולם.
וכן, גם למעני,
למען נשמה יהודית טהורה,
אני לא אתן לך את החיוך הזה!!
כל עוד נשמתי בי, אני אחיה,
על אפך ועל חמתך – אני אחיה!!!'

זה היה במחנה,
והיום אני פה.
השמש כבר כמעט סיימה לשקוע.
ביום שבו אני נהיית בת מצווה,
אני רוצה בבקשה למסור לך
את דרישת השלום שהבטחתי למסור.

ארץ יקרה!
בשם אימי האהובה, ה' יקום דמה,
בשם אבי האהוב, ה' יקום דמו,
בשם כל ששת אחי ואחיותי האהובים, ה' יקום דמם,
בשם כל המליונים שרצו להגיע אליך ולומר לך שלום, ה' יקום דמם.
בשמם, ובשמי, ובשם אחי שעוד נשארו לפליטה ולא זכו להגיע אליך,
אני רוצה לומר לך מילה אחת —
שלום.

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת (טובה מילר).