" אמא, איפה את???"

בס"ד

"רוץ קדימה מהר! עכשיו!! אל תסתכל לאחור!"
"אמא, אני…"
" לא עכשיו, מנדי! רוץ!!"
הוא נשאר נטוע על עמדו.
" מנדי, חמוד, אנחנו נדבר אחר כך. עכשיו רוץ!"
הדמעות הסוררות הכריעו. הוא לא רוצה שאמא תראה אותו בוכה. נער בן אחת עשרה בשום אופן לא בוכה. במיוחד כאשר הוא משמש בתפקיד הגבר היחיד במשפחה.
קולה השברירי, ועם זאת אמיץ וחזק, של אימו, רדף אחריו לכל אורך היער וצלצל באוזניו עוד ימים ארוכים לאחר מכן:
"רק תזכור בני האהוב, שאלוקים תמיד יהיה איתך!"
אלו היו המילים האחרונות שהוא שמע ממנה.
***
הוא הצטופף בין מאות היהודים השבורים והרצוצים שעמדו על הסיפון. בגדיו הקרועים השתלבו היטב בנוף האנושי קורע הלב. לפתע נשמעה קריאה: "שם! שם!! אתם רואים?!" ודמעות אמיתיות נראו בעיניהם של רבים מן האנשים שכבר חודשים לא בכו, כי היאוש עטף אותם מזמן וכבר לא היה בשביל מה או מי לבכות.
מנדי לא בכה. הוא עמד בין מאות האנשים הנרגשים, דומם כמו סלע. הוא לא הרגיש כלום.
"היי, בחור", טפיחה על שכמו. הוא נרעד קלות והצטמרר.
"באת לבד?" שאל האיש עם העיניים הטובות.
מנדי לא ענה.
"אתה לא מדבר?" שאל האיש.
הוא סימן בראשו לאות לאו.
האיש היישיר את עיניו אל עיניו של הבחור הרזה קרוע הבגדים. עיניו התכולות המיוסרות פגשו בעיני פלדה ירוקות אפורות שהיו פעם מלאות עליזות וחיוניות ועתה לא עמד בהן דבר.
"אתה מ" שם"?" שאל האיש עם הקול הרך.
מנדי נרעד והסיט את עיניו.
האיש קיבל את התשובה. "גם אני", אמר בשקט.
מנדי השפיל את עיניו אל קרשי הסיפון. גם אילו היה מסוגל להוציא מילה מפיו, לא היה לו שום דבר לומר.
"אלוקים נתן לי אישה וחמישה ילדים", דיבר האיש כמו לעצמו כשהוא נועץ את עיניו בגלי הים.
"היא חזרה אל האלוקים, ולקחה איתה ארבעה ילדים. לי היא השאירה בת אחת", עיניו הצטעפו ודמעות שקופות זלגו על לחיו.
"אני רוצה לנקום בארורים האלה", המשיך האיש לדבר בשקט, "אני רוצה לצייר מחדש את התמונה שתגרום להם את הסבל הגדול מכולם. אין דבר יותר שנוא עליהם ימ"ש, מאשר משפחה יהודית. כן, אבא ואימא וגם ילדים. אני רוצה להגשים את החלום הזה. אני רוצה לנקום בנאצים ימ"ש…יש לי בת. בת אחת…היא בערך בגיל שלך…קוראים לה דבורה".
בבת אחת חלף זעזוע עמוק בכל גופו של הנער. הוא החל להתייפח בהיסטריה הולכת וגוברת. האיש הניח את ידו הרכה על שכמו. "תבכה, אינגאלע (ילד קטן). תבכה. אל תעצור. זה בריא לבכות. אל תתבייש. אין לך ממי להתבייש. כולם כאן כמוך. הכרת מישהי בשם דבורה?" שאל ברכות, מודע לפצע שנפער בליבו של הנער. הנער שמנסה להיראות גדול וגיבור, אבל מאחורי כל המסיכות הוא ילד קטן ומפוחד, שמחפש את החום של הבית ואת האהבה. את כל מה שנקרע ממנו באכזריות ובגסות. ילד שכבר כמה שנים חנק את הבכי והדמעות.
מנדי היטלטל בבכי תמרורים, אך האיש יכל לשמוע מבין ייפחותיו את המילה שחזרה על עצמה בכאב עמוק וגעגוע צורב:
"אמא".
האיש בכה ומנדי בכה. איש לא ניסה לעצור אותם. לכל אחד היו את הדמעות שלו.
"היא אמרה לי לרוץ", לחש מנדי בכאב, "ורק רציתי לומר לה כמה מילים. רציתי לומר לה כמה אני אוהב אותה וכמה שהיא גיבורה. רציתי גם לתת לה חיבוק ונשיקה, שיהיה לה כח להמשיך. הרגשתי שלא ניפגש יותר. ניסיתי ל…לדבר אבל היא…היא לא נתנה לי…היא כעסה…" הדמעות התפרצו שוב. האונייה התקרבה אל המזח ואנשים בכו, צעקו וקראו. גבו של מנדי התקשח פתאום וידיו נקמצו.
"את עוד תראי אמא, שאני אראה להם."
***
דפיקות חלושות נשמעו על דלת ביתם של מנדי ודבורה. ילד כבן שלוש, בעל תלתלי זהב ארוכים ומבט שובב ועליז פתח את הדלת לאישה צנומה וחיוורת שנראתה מבוגרת הרבה יותר מאשר גילה האמיתי.
"אבא! אמא! סבתא אחת באה לבקר!" קרא בעליצות אל חלל הבית הקטן.
מנדי הרים את הפעוט היפה בזרועותיו, הצמיד לו נשיקה וניגש אל הדלת בסקרנות.
"שלום יהודי טוב, אני ניצולה מ…משם…", ענתה האישה הענוגה והמיוסרת. מנדי הנהן באהדה והמשיך להקשיב. מרגע לרגע חש משיכה בלתי מוסברת אל האישה השבורה. הוא רצה לעטוף אותה בזרועותיו ולהעניק לה שלווה וביטחון.
"היה לי בן יחיד. אוצר. קראו לו מנדי. מנד'לה שלי. כל עולמי." אוי", נאנחה בגעגועים והביטה אל הילד הרך שבזרועותיו. "כך בדיוק הוא נראה כשהיה קטן…"
היא המשיכה לדבר בליאות: "כשנגמרה המלחמה התחלתי לחפש אותו. לא מצאתי אותו ברשימות של הנספים וגם לא ברשימות הניצולים. אבל אני מוכרחה למצוא אותו. לא נפרדנו כמו שצריך. אם הוא עוד חי, הוא בטח מתייסר כל כך. הוא ניסה לומר לי משהו כשנפרדנו. אפילו לא הספקתי לנשק אותו. הוא היה עדיין ילד". דמעות עלו בעיניה. היא התגברה על כאבה והמשיכה.
"החלטתי לחפש אותו בעצמי. אמרו לי שאין סיכוי ואני יודעת שהם צודקים, אבל לא אוכל לחיות או למות בשקט, לפני שאפגוש את בני האהוב. אז התחלתי לחפש לבד. והתחלתי בירושלים. זו עיר הקודש ומנדי דיבר עליה תמיד בערגה וחלם להקים בה משפחה כשיגדל".
כבר שלושה חודשים שאני עוברת בית בית, דלת דלת, ושואלת אנשים אם ראו את מנדל'ה שלי…אז הנה, אני אתאר לך אותו כפי שאני זוכרת אותו, הוא בטח השתנה מאז אבל זה כל מה שיש לי. הוא…"
" אני חושב שלא צריך", אמר מנדי בקול רועד. רק לא להתאכזב. הוא לא יעמוד בזה. "אני אגיד לך מספר, ואת תאמרי לי אם הוא אומר לך משהו". ו מנדי החל להקריא את רצף המספרים שהנאצים ימח שמם חרטו על זרועה של אמו. כשעוד היה תמים ואחזה בו עדיין תקווה, היה חוזר בליבו על רצף המספרים הזה, שהספיק להבחין בו בשעת חריטתו, חצי שנה לפני שנפרד מאימו וברח אל היערות.
הוא סיים לקרוא את רצף המספרים ועצם את עיניו בפחד. מה יבוא עכשיו?
הוא פתח אותן לאחר דקה בחשש. האישה שמולו הביטה בעיניו במבט מוכר. כל כך מוכר. הוא ידע. זאת היא.
"מנדי…" היא אמרה.
"אמא…", הוא נחנק.
וכשמנדי היה מחובק בזרועותיה של אימו, ודמעות כאב ושמחה התערבו אלו באלו, כולם בבית הקטן היו מאושרים, ורק חיים בן השלוש תהה בבלבול: "למה הסבתא בוכה?"

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת.