אהבה אסורה

גרמניה, אוקטובר, שנת 1935, שני ילדים תמימים בני שבע רצים לאורך המדרכה, האחד זהוב שיער עם עיניים כחולות וחולצה לבנה והשני מאחוריו בשיער שחור וחולצה משובצת. שני ילדים קטנים שלא יודעים עוד שנאה, שני ילדים תמימים רצים אל מול הרוח הקרירה, משחקים תופסת. הילד בעל השיער השחור מתקרב לילד זהוב השיער ורץ קרוב יותר ויותר ושניהם חייכו וצחקו כשהיד של הילד שחור השיער מתקרבת לכתפו של הילד זהוב השיער אך מישהו דחף אותו לרצפה. אמו של הילד זהוב השיער דחפה את הילד שחור השיער באגרסיביות, היא חיבקה את בנה בחוזקה, "הוא פגע בך?" היא שאלה אותו, קולה רועד. היא פנתה אל הילד שחור השיער שהרים את הכיפה שלו מהרצפה, "לעולם אל תתקרב לילד שלי, יהודי מטונף!!" היא צעקה עליו. האבא של הילד שחור השיער הגיע בריצה ועזר לילדו לקום, "רק שיחקנו תופסת." הילד זהוב השיער אמר לאמו בשקט.
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר חמוד." היא אמרה לו, "יש דברים שאתה לא מבין עדיין. עכשיו לך הביתה ואל תתקרב אליו יותר." הילד זהוב השיער רץ לביתו ואמו התחילה ללכת אחריו.
"אבל באמת רק שיחקנו תופסת." הילד שחור השיער אמר לאביו.
"אני יודע." אמר אביו, "אבל זה מאבק חסר טעם, הם לא יקשיבו."
"אל תדבר אפילו!" אמו של הילד זהוב השיער צעקה לאביו של הילד שחור השיער, "אני לא רוצה לנשום את האוויר המלוכלך שלך!!"
הילד שחור השיער ואביו הלכו לכיוון ביתם בעוד שאמו של הילד זהוב השיער זורקת לכיוונם שלל איומים.
"איך דברים כאלה קורים?" שאל הנס את אלטר, שכנו וחברו הטוב בשעה שראו את המתרחש ברחוב מהחצר המשותפת שלהם כשיישבו לעשן סיגריה בחוץ, "אנשים לגמרי איבדו קשר עם המציאות אם ככה הם נוהגים עם השכנים שלהם."
"אין לי מה לדאוג." השיב לו אלטר, "אתה ואני דואגים אחד לשני, נכון?"
"ברור שנכון." ענה לו הנס, "אני פשוט דואג לך. המצב לא פשוט כרגע בשביל.. אתה יודע.. אנשים כמוך."
"אתה יכול להשתמש במילה יהודי, אתה יודע." אלטר אמר לו, "אני יהודי כל החיים שלי, זו לא הפעם הראשונה שתהיה נגדנו אנטישמיות ובטח לא האחרונה."
"כן.." אמר הנס, "אבל זה ככה כבר כמה שנים."
"זה הממשל.." אמר אלטר, "ממשל הולך וממשל בא."
"אתה, יש לך תשובה לכל דבר, נכון?" הנס שאל אותו בחיוך וגיחך.
"ככה זה." השיב לו אלטר, "אתה בא אלי לדרינק קטן?"
"אני יותר בחור של וויסקי." אמר הנס, "יש אצלך רק בירה."
"יש גם וויסקי, אל תדאג." השיב לו במהירות אלטר, "אתה בא?"
הנס חייך אליו, הם קמו מכיסאות העץ החורקים והישנים שבחצר וצעדו אל עבר ביתו של אלטר על שביל האבנים בעוד השמש שוקעת במרחק והלילה יורד על גרמניה.
העשירי בנובמבר, 1938, גרמניה, העם הגרמני, מוצף בהשפעת התעמולה הנאצית, יוצא ללא כל רסן בהוראות הממשל לסדרת פוגרומים בכל רחבי גרמניה.
"אני מתנצל שאני מכביד עליכם כל כך." אמר אלטר להנס ולאשתו, לידיה, הם ישבו בביתו של הנס, שהיה הסמוך לביתו של אלטר. אלטר הסתתר בביתם של הנס ולידיה בימים האחרונים מכיוון ששמע שמועות על אירוע אנטישמי גדול שהולך להתרחש, "אני אשאר פה רק ללילות הקרובים."
"שטויות." אמרה לידיה, "תישאר כמה שאתה צריך."
"כן." אמר הנס, "אנחנו תמיד דואגים אחד לשני, זוכר?"
"כן.." השיב לו אלטר, "אבל אתם לא מפחדים שיתפסו אתכם?"
"אם מישהו יבוא אז תוכל להסתתר במרתף, מאחורי ערמות החציר." אמרה לידיה.
"תודה על הכול, הנס." אלטר אמר, "גם לך לידיה."
שנת 1939, גרמניה, המצב חמור, אלטר מתגורר כבר שנה במרתף של ביתם של הנס ולידיה מאז ששרפו את ביתו עד אפר בשנה שעברה, בליל הבדולח. מדי כמה שבועות הנס היה נוסע לשבוע בערך לעיירה השכנה למטרות עסקים ואז אלטר ולידיה היו נשארים לבדם ומדברים. מחר הנס אמור לנסוע לעוד טיול עסקים שכזה. אלטר היה עולה למעלה אל הבית רק בארוחות הערב, לידיה הייתה סוגרת את כל הווילונות והתריסים והם היו אוכלים, לרוב בשקט, לא היה הרבה על מה לדבר, ואם כן היה, זה רק היה מוריד את מצב הרוח הירוד ממילא של אלטר.
"אני בטוחה שהטירוף הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן." אמרה לידיה לאלטר, בניסיון לעודד אותו ושמה את כף ידה על גב ידו.
"אל תחשבו שאני לא שומע אתכם." אלטר אמר בתגובה, "כשאני יורד למרתף אתם מדברים על התחזקותו של היטלר ועל היהודים שנשלחים למחנות ריכוז."
לידיה הרחיקה את כף ידה ממנו והביטה לרצפה בצער, היא ידעה שהוא דובר אמת.
"היי." אמר הנס לאלטר, "זה לא משנה מה אנחנו אומרים, תשמור על אופטימיות. אתה הבנאדם הכי אופטימי שאני מכיר."
"זה פשוט קצת קשה לי להיות אופטימי בזמנים כאלה." אמר אלטר.
"אני אלך.. לתלות את הכביסה." לידיה אמרה ויצאה מהמטבח בו הייתה פינת האוכל.
"השנה האחרונה הייתה קשה לכולנו, אלטר." אמר הנס, "הכי חשוב זה לשמור על האופטימיות שלך."
מאוחר יותר באותו הערב, הנס הלך לישון ואלטר עלה מהמרתף ומצא את לידיה יושבת בספה מול האח, מתחממת.
"אני מצטער על מקודם." אמר לה אלטר, "לא התכוונתי להעליב אותך או משהו כזה, אני יודע שרק ניסית לעודד אותי."
"הכול בסדר." היא אמרה לו, להבות האח משתקפות בעיניה התכולות, "פשוט עצוב לי לראות אותך ככה."
"איך ככה?" הוא שאל והתיישב לידה.
"מתוסכל." היא השיבה לו והסתכלה עליו, "אני זוכרת אותך תמיד כל כך שמח."
"זה פשוט נראה שלאחרונה.." הוא אמר בהשתהות, "אין הרבה על מה להיות שמח."
היא הביטה לרגע בעיניו החומות ונישקה אותו נשיקה ארוכה, הוא קפא בהתחלה, הוא ידע שזה לא נכון, שאסור לזה לקרות, אבל הוא נישק אותה בחזרה, היא חיבקה אותו ושם הם עשו את זה, בשקט, באהבה אסורה, על הספה. מול האח הבוערת.
באותו הלילה אלטר לא הצליח להירדם, הוא שכב במיטה שלו במרתף ובראשו רצות מיליון מחשבות, זאת הייתה טעות, טעות נוראה, ועם זאת.. זה הרגיש נכון כל כך. הוא לא היה יכול להכחיש את אהבתו ללידיה שגברה עם הזמן ששהה בביתם, הוא זכה להכיר אותה בכל הלילות שהנס היה בדרכים והם היו מדברים בלי סוף, הוא ידע שהיא מרגישה כלפיו אותו הדבר. אסור להנס לדעת מזה, לעולם. אלטר ולידיה הסכימו שלא יספרו לו.
יום למחרת הנס השקים לקום והתכונן לצאת מהבית, הוא לא הרגיש צורך לומר להם להתראות, הם ישנו. לידיה נרדמה על הספה מול האח. מכוסה בשמיכה של אלטר.
"השמיכה של אלטר?" הנס חשב לעצמו בחשד מזערי, "הוא בטח כיסה אותה בלילה. הוא ראה שהיא נרדמה." הנס הרגיע את עצמו ויצא לדרכו.
ברגע שהתעוררה, ירדה לידיה למרתף ומצאה שם את אלטר, שוטף את פניו במים קרים.
"מה עשינו?" אלטר שאל את לידיה כשראה אותה.
"משהו שהיינו צריכים לעשת כבר מזמן.." היא ענתה לו והתקרבה לנשק אותו.
הוא הוריד אותה מעליו, "אנחנו לא יכולים לעשות את זה." הוא אמר, "אני לא יכול לבגוד באמון שלו ככה."
"היי." היא אמרה לו וסובבה אותו אליה, "אתה אוהב אותי?" היא שאלה.
"כן." הוא השיב בשקט, נבוך מעט.
"ואני אוהבת אותך." היא אמרה, "אז יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים."
"ומה נעשה?" הוא שאל, "תמיד יהיה את הנס בינינו."
"נוכל לגרום לזה לעבוד." היא אמרה.
"איך?" אלטר שאל אותה.
"כל פעם שהוא לא פה נוכל להיות ביחד." היא השיבה לו, "נוכל להיות באמת, נוכל לאהוב באמת."
הוא הסתכל לתוך עיניה, לא מאמין שהוא אפילו שוקל את האפשרות הזאת, ואז הוא נישק אותה והיא, מופתעת אך מאושרת, נישקה אותו בחזרה. וכך זה היה, למשך שנה שלמה, בכל פעם שהנס יצא לאחד מטיולי העסקים שלו בעיירה הסמוכה הם היו אחד עם השני, הם אהבו אחד את השני עד בלי סוף, וכשהנס נמצא הכול היה חוזר למצבו הרגיל.
1940, דצמבר, גרמניה, הנס יצא מהמקלחת, התלבש בחדרו ויצא לסלון של חדר המלונית שהוא ומאנו שהו בה. מאנו היה איטלקי זקן וחכם, שותפו של הנס לעסקי מכירת רהיטי כל מכל בעגלת עץ שרתומה לשני סוסים בעיירות הסמוכות לשלו, כשיצא לסלון מצא את מאנו מביט בעננים שהתעבו מרגע לרגע, מאנו השתהה ליד החלון לעוד מספר רגעים ולאחר מכן התחיל לארוז את חפציהם בחופזה.
"למה אתה כל כך מזדרז ללכת?" שאל אותו הנס, "יש לנו עוד כמה שעות עבודה לפני שחוזרים הביתה."
"נראה שסופת שלגים עומדת להתחיל בשעות הקרובות." הוא אמר, זורק בגדים מלוכלכים וחפצים קטנים לתיקים שלהם, "אני לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים. נצא עכשיו."
כשהתחילו את המסע לכיוון הבית, מאנו נהג בעגלה והנס ישב לצדו, מחשבותיו טורדות אותו.
"תגיד.." הנס שאל את שותפו בצורה טרודה, לא רוצה לחשוף יותר מדי, "היית משאיר את אשתך למשך זמן מה, לבד, עם החבר הכי טוב שלך?"
"האם הוא באמת חבר טוב שלי?" מאנו שאל.
"כן." הנס השיב במהירות, "הוא החבר הכי טוב שלך."
"ואני בוטח בו?" מאנו שאל אותו בעוד העגלה הטלטלה מעט כשאחד מגלגליה עבר מעל אבן בדרך העפר.
"בהחלט." הנס השיב.
"אז הייתי מדבר אתו בגובה העיניים." מאנו אמר, "לא הייתי משאיר שום ספקות ליד הגורל."
"תודה. אני אשתדל לזכור את זה." הנס אמר, "והכל באופן היפותטי כמובן."
"כמובן." השיב מאנו והם המשיכו בנסיעתם לכיוון הבית.
מאוחר יותר באותו היום, באחו שהשתרע מאחורי ביתם של הנס ולידיה, לידיה עמדה בין העשבים הגבוהים שמילאו את האחו בידיים שלובות, רוח נושבת בשיערה. לפתע זוג ידיים נח על כתפיה, היא נבהלה, סובבה את ראשה וראתה את אלטר מאחוריה, מחייך אליה.
"אלטר, זה מסוכן לך פה בחוץ." היא אמרה בדאגה, "מה אם מישהו יתפוס אותנו?"
"פשוט רציתי כל כך לראות אותך." הוא השיב לה ברכות.
"אתה מוכן לסכן את החיים שלך?" היא אמרה והשתהתה לרגע, "עבורי?"
"הייתי מסכן הכול עבורך." הוא השיב ונישק אותה נשיקה קצרה, "מה את עושה פה בשדה? קר בחוץ."
"בדיוק בגלל זה." היא אמרה, "השכנים אמרו שהולכת להיות סופת שלג רצינית בימים הקרובים."
"מה זה אומר?" הוא שאל.
"זה אומר שהנס לא יוכל לחזור בסופת שלגים, הוא יודע שהעגלה של מאנו לא תעמוד במזג האוויר הזה." היא אמרה, "וזה אומר.. שהאל העניק לנו עוד מספר ימים ביחד."
היא צחקקה והם התנשקו בעוד הם נופלים על האדמה בין עשבי האחו הגבוהים עם הרוח הקרירה שהתחזקה מרגע לרגע כמו אהבתם הגוברת.
באותו הזמן הנס ומאנו הגיעו בעגלה לשער העיירה ונמנעו בהצלחה מסופות השלג הקרבות והבאות, בכל הדרך אל העיירה הנס היה טרוד בשיחה שיצטרך לנהל עם אלטר. כשנכנסו לבסוף לתוך העיירה ראה הנס שני נערים, האחד שחור שיער, מחזיק בחיקו כיכר לחם, רץ לאורך גבול העיירה, ואחריו רץ נער זהוב שיער בעל עיניים כחולות, זורק עליו אבנים ומחטיא.
"יהודי מטונף! אם אני לא אתפוס אותך מישהו אחר יתפוס אותך! כלב אשפתות!" הנער זהוב השיער צעק על הנער שחור השיער בעוד הוא רודף אחריו.
כשהגיעו למפתן ביתו של הנס, מספר דקות מאוחר יותר, ירד הנס מהעגלה ונופף למאנו לשלום, "ובהצלחה עם החבר הזה שלך." מאנו אמר, הנס סובב ראשו אל מאנו, "ההיפותטי, כמובן." מאנו המשיך בטון מליצי ונסע משם לכיוון ביתו שבקצה העיירה.
הנס נכנס לביתו בצעדים קטנים ושקטים, הוא התכונן לשיחה הקרבה ובאה שלו עם אלטר. לאחר שסייר בכל חדרי הבית הוא ירד למרתף ולאחר שלא מצא את אלטר או את לידיה הוא יצא לאחו שמאחורי הבית לעשן סיגריה בכדי להפיג את המתח ואז הוא ראה אותם, כמה מאות מטרים משם, במורד הגבעה, בין העשבים הגבוהים, מתנשקים נשיקות קטנות וצוחקים בעוד העננים מעל העיירה מתעבים והשמיים מתחילים להחשיך. הנס סיים את הסגריה, זרק אותה לאדמה ודרך על הבדל בדרכו לתוך הבית. הוא ניגש לחדר העבודה שלו ומזג לעצמו כוס של וויסקי ישן שהטעם שלו הזכיר לו ימים טובים יותר.
בעוד לידיה ואלטר מתקרבים לדלת האחורית של הבית לידיה הבחינה שהדלת נשארה פתוחה ואור בוקע מחדר העבודה, "תישאר פה." היא אמרה לאלטר, חוששת שמא אלו חיילי האס אס שבאו לבדק בית, "אני אלך לבדוק מה זה."
לידיה נכנסה לבית והלכה בזהירות לכיוון חדר העבודה, כשהגיעה לחדר היא ראתה את הנס עומד ליד השידה, עם הגב אליה, מוזג לעצמו כוס שניה של וויסקי.
"הנס.." היא אמרה בהפתעה, "הייתי בטוחה שתישאר בעיירה הסמוכה עם מאנו בגלל הסופה."
"איפה היית?" הנס שאל אותה בקול תקיף, עדיין בגבו אליה, מוזג וויסקי לכוס ביד רועדת.
"ב- במכולת." היא השיבה בחשש.
"ואיפה אלטר?" הוא שאל, "לא ראיתי אותו במרתף."
"ה- הוא יצא לשאוף קצ- קצת." היא אמרה בקול רועד, "א- אמרתי לו שזה מסוכן, אני אמרתי לו ש-"
"אני יודע עליכם." הוא קטע אותה וסיים למזוג את הוויסקי לכוס.
"מה?" היא שאלה אותו, מקווה שהוא מתכוון למשהו אחר.
"אני יודע הכול." הוא אמר לה בתקיפות, אך בשקט ולקח לגימה מהכוס המלאה בוויסקי שלו.
"הכול?" היא שאלה.
הוא סובב את ראשו אליה במבט ששילב רגשות של עצב וכעס אבל יותר מהכול, אכזבה, "הכול." הוא אמר, סובב את ראשו בחזרה ולקח עוד לגימה של וויסקי קר.
"הנס, בוא נדבר על ז-" היא ניסתה להגיד אבל את המשפט שלה קטע רעש של דפיקות דלת קטע אותה.
תוק, תוק, תוק
"הנס, מה עשית?" היא שאלה אותו בפחד.
הוא לא הגיב.
תוק, תוק, תוק.
לפתע נשמע קול מעבר לדלת, "תפתחו את הדלת, אלה קציני האס אס!"
"הנס, מה עשית?" הפעם היא שאלה בקול רם יותר.
"מה שהייתי צריך לעשות!" הוא הסתובב וצעק עליה.
הקצינים לא חיכו יותר, הם נכנסו בלי לדפוק עוד פעם נוספת, הנס עבר את לידיה בשתיקה בדרכו אל הסלון לקראתם, "איפה היהודי?" אחד מהם שאל.
"אם תצאו מהדלת האחורית, תמצאו אותו מסתתר בין העשבים באחו." הוא אמר להם.
שני קציני האס אס מיהרו אל הדלת האחורית והחלו לסרוק את האחו בחיפושם אחרי אלטר, לידיה הסתכלה, מזועזעת על הנס, "הנה הוא!" צעק אחד הקצינים ולידיה פרצה בריצה לכיוון האחו, מתוך הבית, הנס שמע את הצעקות שלה, "תפסיקו! אל תיקחו אותו!" הנס לקח עוד לגימה אחרונה מכוס הוויסקי שעדיין הייתה בידו ואז הוא שמע את הצליל המחריד של קליע נורה מבית הבליעה וחודר בגדים, עור וגידים. באותו הרגע הכוס נשמטה לו מהיד והתנפצה על רצפת העץ של הבית, הקצינים חזרו מהדלת האחורית, מחזיקים את אלטר מחוסר ההכרה כשכל אחד סוחב אותו מזרוע אחרת וכשהגיעו לסלון הנס התקרב אליהם למרחק של פחות ממטר, "איפה אשתי?" הוא שאל בתוקף, "מה עשיתם לה?"
אחד הקצינים הנאצים הסתובב אל הנס תוך כדי שהוא עוזב את זרועו של אלטר וסותר להנס עם גב כף ידו סתירה כה חזקה שהנס נהדף על שולחן העץ שבסלון ושבר אותו.
"אתה בושה לעם הגרמני." אמר לו הקצין, "יש לך מזל שזה כל מה שאתה מקבל כעונש."
ובמשפט זה שני הקצינים גררו משם את אלטר לרכב שלהם. הנס רץ החוצה מהדלת האחורית אל האחו וראה אותה שם, "לפני דקות מספר כל כך כעסתי עליה." הוא חשב, "ועכשיו היא מתה בגללי." כמות האשמה שהרגיש הייתה גדולה מדי לתאר, הוא החזיק את ראשה מעל שלולית הדם ששכבה בה, דוממת, הוא בכה מעליה בעוד הרוח מתחזקת, גשם מתחיל לטפטף מעליו ורעמים חזקים נשמעו במרחק.
אחרי שהמלחמה נגמרה, הנס החליט לעזוב את גרמניה, הוא לא היה יכול לחשוב יותר על מה שעשה באותו היום, לפני חמש שנים. הנס עלה לישראל, משהו משך אותו לשם, איזשהו דחף שאמר לו שהוא צריך להיות שם. מאז שעלה לישראל הוא התגייס לצבא ההגנה לישראל ושירת בכל מלחמה בישראל.
בשנת 2012, הנס היה בן תשעים וחמש כשישב במקום האהוב עליו בחיפה, עיר מגוריו מזה שנים, בתצפית בטיילת לואי, על הספסל האהוב עליו, כשלפתע התיישב לידו גבר מבוגר, נראה גם הוא בשנות התשעים שלו, בעל פרצוף מוכר. הנס בחן אותו לרגע ולפתע, הרים האיש את שרוול חולצתו כדי לגרד ביד ואז הנס ראה מספר צרוב לידו של האיש.
"תגיד." שאל הנס את האיש שסובב אליו את ראשו, "קוראים לך אלטר?"
"כן." האיש השיב, מבולבל, "אני מכיר אותך?"
"הכרנו." השיב הנס.
"היינו חברים?" שאל אותו אלטר.
"חברים הכי טובים." השיב לו הנס בחיוך.
"ומה קרה לנו?" שאל אותו אלטר.
כמעט מיד ירד חיוכו של הנס כשנזכר במה שעשה לפני כל כך הרבה שנים, "הלכנו לדרכים שונות, מה שקרה זה ש-"
"אתה יודע מה." אלטר אמר, כששם לב לירידה המשמעותית במצב רוחו של הנס, "זה כבר לא משנה מה היה. העיקר שאנחנו יכולים להיות חברים שוב."
"כן." אמר לו הנס, "אני מניח שאתה צודק."
"אז נעים להכיר אותך שוב.." אמר אלטר תוך כדי שהוא מושיט את ידו ללחיצה.
"הנס." הוא השיב בחיוך חברי והושיט לו יד ללחיצה.
הם לחצו ידיים בחיוך, שניהם סולחים אחד לשני על חטאי העבר, ובוחרים להביט אל העתיד בעוד השמש מתחילה לשקוע בחופי חיפה והשמיים נצבעים בשלל צבעים מהפנטים.
גרמניה, אוקטובר, שנת 1935, שני ילדים תמימים בני שבע רצים לאורך המדרכה, האחד זהוב שיער עם עיניים כחולות וחולצה לבנה והשני מאחוריו בשיער שחור וחולצה משובצת. שני ילדים קטנים שלא יודעים עוד שנאה, שני ילדים תמימים רצים אל מול הרוח הקרירה, משחקים תופסת. הילד בעל השיער השחור מתקרב לילד זהוב השיער ורץ קרוב יותר ויותר ושניהם חייכו וצחקו כשהיד של הילד שחור השיער מתקרבת לכתפו של הילד זהוב השיער אך מישהו דחף אותו לרצפה. אמו של הילד זהוב השיער דחפה את הילד שחור השיער באגרסיביות, היא חיבקה את בנה בחוזקה, "הוא פגע בך?" היא שאלה אותו, קולה רועד. היא פנתה אל הילד שחור השיער שהרים את הכיפה שלו מהרצפה, "לעולם אל תתקרב לילד שלי, יהודי מטונף!!" היא צעקה עליו. האבא של הילד שחור השיער הגיע בריצה ועזר לילדו לקום, "רק שיחקנו תופסת." הילד זהוב השיער אמר לאמו בשקט.
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר חמוד." היא אמרה לו, "יש דברים שאתה לא מבין עדיין. עכשיו לך הביתה ואל תתקרב אליו יותר." הילד זהוב השיער רץ לביתו ואמו התחילה ללכת אחריו.
"אבל באמת רק שיחקנו תופסת." הילד שחור השיער אמר לאביו.
"אני יודע." אמר אביו, "אבל זה מאבק חסר טעם, הם לא יקשיבו."
"אל תדבר אפילו!" אמו של הילד זהוב השיער צעקה לאביו של הילד שחור השיער, "אני לא רוצה לנשום את האוויר המלוכלך שלך!!"
הילד שחור השיער ואביו הלכו לכיוון ביתם בעוד שאמו של הילד זהוב השיער זורקת לכיוונם שלל איומים.
"איך דברים כאלה קורים?" שאל הנס את אלטר, שכנו וחברו הטוב בשעה שראו את המתרחש ברחוב מהחצר המשותפת שלהם כשיישבו לעשן סיגריה בחוץ, "אנשים לגמרי איבדו קשר עם המציאות אם ככה הם נוהגים עם השכנים שלהם."
"אין לי מה לדאוג." השיב לו אלטר, "אתה ואני דואגים אחד לשני, נכון?"
"ברור שנכון." ענה לו הנס, "אני פשוט דואג לך. המצב לא פשוט כרגע בשביל.. אתה יודע.. אנשים כמוך."
"אתה יכול להשתמש במילה יהודי, אתה יודע." אלטר אמר לו, "אני יהודי כל החיים שלי, זו לא הפעם הראשונה שתהיה נגדנו אנטישמיות ובטח לא האחרונה."
"כן.." אמר הנס, "אבל זה ככה כבר כמה שנים."
"זה הממשל.." אמר אלטר, "ממשל הולך וממשל בא."
"אתה, יש לך תשובה לכל דבר, נכון?" הנס שאל אותו בחיוך וגיחך.
"ככה זה." השיב לו אלטר, "אתה בא אלי לדרינק קטן?"
"אני יותר בחור של וויסקי." אמר הנס, "יש אצלך רק בירה."
"יש גם וויסקי, אל תדאג." השיב לו במהירות אלטר, "אתה בא?"
הנס חייך אליו, הם קמו מכיסאות העץ החורקים והישנים שבחצר וצעדו אל עבר ביתו של אלטר על שביל האבנים בעוד השמש שוקעת במרחק והלילה יורד על גרמניה.
העשירי בנובמבר, 1938, גרמניה, העם הגרמני, מוצף בהשפעת התעמולה הנאצית, יוצא ללא כל רסן בהוראות הממשל לסדרת פוגרומים בכל רחבי גרמניה.
"אני מתנצל שאני מכביד עליכם כל כך." אמר אלטר להנס ולאשתו, לידיה, הם ישבו בביתו של הנס, שהיה הסמוך לביתו של אלטר. אלטר הסתתר בביתם של הנס ולידיה בימים האחרונים מכיוון ששמע שמועות על אירוע אנטישמי גדול שהולך להתרחש, "אני אשאר פה רק ללילות הקרובים."
"שטויות." אמרה לידיה, "תישאר כמה שאתה צריך."
"כן." אמר הנס, "אנחנו תמיד דואגים אחד לשני, זוכר?"
"כן.." השיב לו אלטר, "אבל אתם לא מפחדים שיתפסו אתכם?"
"אם מישהו יבוא אז תוכל להסתתר במרתף, מאחורי ערמות החציר." אמרה לידיה.
"תודה על הכול, הנס." אלטר אמר, "גם לך לידיה."
שנת 1939, גרמניה, המצב חמור, אלטר מתגורר כבר שנה במרתף של ביתם של הנס ולידיה מאז ששרפו את ביתו עד אפר בשנה שעברה, בליל הבדולח. מדי כמה שבועות הנס היה נוסע לשבוע בערך לעיירה השכנה למטרות עסקים ואז אלטר ולידיה היו נשארים לבדם ומדברים. מחר הנס אמור לנסוע לעוד טיול עסקים שכזה. אלטר היה עולה למעלה אל הבית רק בארוחות הערב, לידיה הייתה סוגרת את כל הווילונות והתריסים והם היו אוכלים, לרוב בשקט, לא היה הרבה על מה לדבר, ואם כן היה, זה רק היה מוריד את מצב הרוח הירוד ממילא של אלטר.
"אני בטוחה שהטירוף הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן." אמרה לידיה לאלטר, בניסיון לעודד אותו ושמה את כף ידה על גב ידו.
"אל תחשבו שאני לא שומע אתכם." אלטר אמר בתגובה, "כשאני יורד למרתף אתם מדברים על התחזקותו של היטלר ועל היהודים שנשלחים למחנות ריכוז."
לידיה הרחיקה את כף ידה ממנו והביטה לרצפה בצער, היא ידעה שהוא דובר אמת.
"היי." אמר הנס לאלטר, "זה לא משנה מה אנחנו אומרים, תשמור על אופטימיות. אתה הבנאדם הכי אופטימי שאני מכיר."
"זה פשוט קצת קשה לי להיות אופטימי בזמנים כאלה." אמר אלטר.
"אני אלך.. לתלות את הכביסה." לידיה אמרה ויצאה מהמטבח בו הייתה פינת האוכל.
"השנה האחרונה הייתה קשה לכולנו, אלטר." אמר הנס, "הכי חשוב זה לשמור על האופטימיות שלך."
מאוחר יותר באותו הערב, הנס הלך לישון ואלטר עלה מהמרתף ומצא את לידיה יושבת בספה מול האח, מתחממת.
"אני מצטער על מקודם." אמר לה אלטר, "לא התכוונתי להעליב אותך או משהו כזה, אני יודע שרק ניסית לעודד אותי."
"הכול בסדר." היא אמרה לו, להבות האח משתקפות בעיניה התכולות, "פשוט עצוב לי לראות אותך ככה."
"איך ככה?" הוא שאל והתיישב לידה.
"מתוסכל." היא השיבה לו והסתכלה עליו, "אני זוכרת אותך תמיד כל כך שמח."
"זה פשוט נראה שלאחרונה.." הוא אמר בהשתהות, "אין הרבה על מה להיות שמח."
היא הביטה לרגע בעיניו החומות ונישקה אותו נשיקה ארוכה, הוא קפא בהתחלה, הוא ידע שזה לא נכון, שאסור לזה לקרות, אבל הוא נישק אותה בחזרה, היא חיבקה אותו ושם הם עשו את זה, בשקט, באהבה אסורה, על הספה. מול האח הבוערת.
באותו הלילה אלטר לא הצליח להירדם, הוא שכב במיטה שלו במרתף ובראשו רצות מיליון מחשבות, זאת הייתה טעות, טעות נוראה, ועם זאת.. זה הרגיש נכון כל כך. הוא לא היה יכול להכחיש את אהבתו ללידיה שגברה עם הזמן ששהה בביתם, הוא זכה להכיר אותה בכל הלילות שהנס היה בדרכים והם היו מדברים בלי סוף, הוא ידע שהיא מרגישה כלפיו אותו הדבר. אסור להנס לדעת מזה, לעולם. אלטר ולידיה הסכימו שלא יספרו לו.
יום למחרת הנס השקים לקום והתכונן לצאת מהבית, הוא לא הרגיש צורך לומר להם להתראות, הם ישנו. לידיה נרדמה על הספה מול האח. מכוסה בשמיכה של אלטר.
"השמיכה של אלטר?" הנס חשב לעצמו בחשד מזערי, "הוא בטח כיסה אותה בלילה. הוא ראה שהיא נרדמה." הנס הרגיע את עצמו ויצא לדרכו.
ברגע שהתעוררה, ירדה לידיה למרתף ומצאה שם את אלטר, שוטף את פניו במים קרים.
"מה עשינו?" אלטר שאל את לידיה כשראה אותה.
"משהו שהיינו צריכים לעשת כבר מזמן.." היא ענתה לו והתקרבה לנשק אותו.
הוא הוריד אותה מעליו, "אנחנו לא יכולים לעשות את זה." הוא אמר, "אני לא יכול לבגוד באמון שלו ככה."
"היי." היא אמרה לו וסובבה אותו אליה, "אתה אוהב אותי?" היא שאלה.
"כן." הוא השיב בשקט, נבוך מעט.
"ואני אוהבת אותך." היא אמרה, "אז יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים."
"ומה נעשה?" הוא שאל, "תמיד יהיה את הנס בינינו."
"נוכל לגרום לזה לעבוד." היא אמרה.
"איך?" אלטר שאל אותה.
"כל פעם שהוא לא פה נוכל להיות ביחד." היא השיבה לו, "נוכל להיות באמת, נוכל לאהוב באמת."
הוא הסתכל לתוך עיניה, לא מאמין שהוא אפילו שוקל את האפשרות הזאת, ואז הוא נישק אותה והיא, מופתעת אך מאושרת, נישקה אותו בחזרה. וכך זה היה, למשך שנה שלמה, בכל פעם שהנס יצא לאחד מטיולי העסקים שלו בעיירה הסמוכה הם היו אחד עם השני, הם אהבו אחד את השני עד בלי סוף, וכשהנס נמצא הכול היה חוזר למצבו הרגיל.
1940, דצמבר, גרמניה, הנס יצא מהמקלחת, התלבש בחדרו ויצא לסלון של חדר המלונית שהוא ומאנו שהו בה. מאנו היה איטלקי זקן וחכם, שותפו של הנס לעסקי מכירת רהיטי כל מכל בעגלת עץ שרתומה לשני סוסים בעיירות הסמוכות לשלו, כשיצא לסלון מצא את מאנו מביט בעננים שהתעבו מרגע לרגע, מאנו השתהה ליד החלון לעוד מספר רגעים ולאחר מכן התחיל לארוז את חפציהם בחופזה.
"למה אתה כל כך מזדרז ללכת?" שאל אותו הנס, "יש לנו עוד כמה שעות עבודה לפני שחוזרים הביתה."
"נראה שסופת שלגים עומדת להתחיל בשעות הקרובות." הוא אמר, זורק בגדים מלוכלכים וחפצים קטנים לתיקים שלהם, "אני לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים. נצא עכשיו."
כשהתחילו את המסע לכיוון הבית, מאנו נהג בעגלה והנס ישב לצדו, מחשבותיו טורדות אותו.
"תגיד.." הנס שאל את שותפו בצורה טרודה, לא רוצה לחשוף יותר מדי, "היית משאיר את אשתך למשך זמן מה, לבד, עם החבר הכי טוב שלך?"
"האם הוא באמת חבר טוב שלי?" מאנו שאל.
"כן." הנס השיב במהירות, "הוא החבר הכי טוב שלך."
"ואני בוטח בו?" מאנו שאל אותו בעוד העגלה הטלטלה מעט כשאחד מגלגליה עבר מעל אבן בדרך העפר.
"בהחלט." הנס השיב.
"אז הייתי מדבר אתו בגובה העיניים." מאנו אמר, "לא הייתי משאיר שום ספקות ליד הגורל."
"תודה. אני אשתדל לזכור את זה." הנס אמר, "והכל באופן היפותטי כמובן."
"כמובן." השיב מאנו והם המשיכו בנסיעתם לכיוון הבית.
מאוחר יותר באותו היום, באחו שהשתרע מאחורי ביתם של הנס ולידיה, לידיה עמדה בין העשבים הגבוהים שמילאו את האחו בידיים שלובות, רוח נושבת בשיערה. לפתע זוג ידיים נח על כתפיה, היא נבהלה, סובבה את ראשה וראתה את אלטר מאחוריה, מחייך אליה.
"אלטר, זה מסוכן לך פה בחוץ." היא אמרה בדאגה, "מה אם מישהו יתפוס אותנו?"
"פשוט רציתי כל כך לראות אותך." הוא השיב לה ברכות.
"אתה מוכן לסכן את החיים שלך?" היא אמרה והשתהתה לרגע, "עבורי?"
"הייתי מסכן הכול עבורך." הוא השיב ונישק אותה נשיקה קצרה, "מה את עושה פה בשדה? קר בחוץ."
"בדיוק בגלל זה." היא אמרה, "השכנים אמרו שהולכת להיות סופת שלג רצינית בימים הקרובים."
"מה זה אומר?" הוא שאל.
"זה אומר שהנס לא יוכל לחזור בסופת שלגים, הוא יודע שהעגלה של מאנו לא תעמוד במזג האוויר הזה." היא אמרה, "וזה אומר.. שהאל העניק לנו עוד מספר ימים ביחד."
היא צחקקה והם התנשקו בעוד הם נופלים על האדמה בין עשבי האחו הגבוהים עם הרוח הקרירה שהתחזקה מרגע לרגע כמו אהבתם הגוברת.
באותו הזמן הנס ומאנו הגיעו בעגלה לשער העיירה ונמנעו בהצלחה מסופות השלג הקרבות והבאות, בכל הדרך אל העיירה הנס היה טרוד בשיחה שיצטרך לנהל עם אלטר. כשנכנסו לבסוף לתוך העיירה ראה הנס שני נערים, האחד שחור שיער, מחזיק בחיקו כיכר לחם, רץ לאורך גבול העיירה, ואחריו רץ נער זהוב שיער בעל עיניים כחולות, זורק עליו אבנים ומחטיא.
"יהודי מטונף! אם אני לא אתפוס אותך מישהו אחר יתפוס אותך! כלב אשפתות!" הנער זהוב השיער צעק על הנער שחור השיער בעוד הוא רודף אחריו.
כשהגיעו למפתן ביתו של הנס, מספר דקות מאוחר יותר, ירד הנס מהעגלה ונופף למאנו לשלום, "ובהצלחה עם החבר הזה שלך." מאנו אמר, הנס סובב ראשו אל מאנו, "ההיפותטי, כמובן." מאנו המשיך בטון מליצי ונסע משם לכיוון ביתו שבקצה העיירה.
הנס נכנס לביתו בצעדים קטנים ושקטים, הוא התכונן לשיחה הקרבה ובאה שלו עם אלטר. לאחר שסייר בכל חדרי הבית הוא ירד למרתף ולאחר שלא מצא את אלטר או את לידיה הוא יצא לאחו שמאחורי הבית לעשן סיגריה בכדי להפיג את המתח ואז הוא ראה אותם, כמה מאות מטרים משם, במורד הגבעה, בין העשבים הגבוהים, מתנשקים נשיקות קטנות וצוחקים בעוד העננים מעל העיירה מתעבים והשמיים מתחילים להחשיך. הנס סיים את הסגריה, זרק אותה לאדמה ודרך על הבדל בדרכו לתוך הבית. הוא ניגש לחדר העבודה שלו ומזג לעצמו כוס של וויסקי ישן שהטעם שלו הזכיר לו ימים טובים יותר.
בעוד לידיה ואלטר מתקרבים לדלת האחורית של הבית לידיה הבחינה שהדלת נשארה פתוחה ואור בוקע מחדר העבודה, "תישאר פה." היא אמרה לאלטר, חוששת שמא אלו חיילי האס אס שבאו לבדק בית, "אני אלך לבדוק מה זה."
לידיה נכנסה לבית והלכה בזהירות לכיוון חדר העבודה, כשהגיעה לחדר היא ראתה את הנס עומד ליד השידה, עם הגב אליה, מוזג לעצמו כוס שניה של וויסקי.
"הנס.." היא אמרה בהפתעה, "הייתי בטוחה שתישאר בעיירה הסמוכה עם מאנו בגלל הסופה."
"איפה היית?" הנס שאל אותה בקול תקיף, עדיין בגבו אליה, מוזג וויסקי לכוס ביד רועדת.
"ב- במכולת." היא השיבה בחשש.
"ואיפה אלטר?" הוא שאל, "לא ראיתי אותו במרתף."
"ה- הוא יצא לשאוף קצ- קצת." היא אמרה בקול רועד, "א- אמרתי לו שזה מסוכן, אני אמרתי לו ש-"
"אני יודע עליכם." הוא קטע אותה וסיים למזוג את הוויסקי לכוס.
"מה?" היא שאלה אותו, מקווה שהוא מתכוון למשהו אחר.
"אני יודע הכול." הוא אמר לה בתקיפות, אך בשקט ולקח לגימה מהכוס המלאה בוויסקי שלו.
"הכול?" היא שאלה.
הוא סובב את ראשו אליה במבט ששילב רגשות של עצב וכעס אבל יותר מהכול, אכזבה, "הכול." הוא אמר, סובב את ראשו בחזרה ולקח עוד לגימה של וויסקי קר.
"הנס, בוא נדבר על ז-" היא ניסתה להגיד אבל את המשפט שלה קטע רעש של דפיקות דלת קטע אותה.
תוק, תוק, תוק
"הנס, מה עשית?" היא שאלה אותו בפחד.
הוא לא הגיב.
תוק, תוק, תוק.
לפתע נשמע קול מעבר לדלת, "תפתחו את הדלת, אלה קציני האס אס!"
"הנס, מה עשית?" הפעם היא שאלה בקול רם יותר.
"מה שהייתי צריך לעשות!" הוא הסתובב וצעק עליה.
הקצינים לא חיכו יותר, הם נכנסו בלי לדפוק עוד פעם נוספת, הנס עבר את לידיה בשתיקה בדרכו אל הסלון לקראתם, "איפה היהודי?" אחד מהם שאל.
"אם תצאו מהדלת האחורית, תמצאו אותו מסתתר בין העשבים באחו." הוא אמר להם.
שני קציני האס אס מיהרו אל הדלת האחורית והחלו לסרוק את האחו בחיפושם אחרי אלטר, לידיה הסתכלה, מזועזעת על הנס, "הנה הוא!" צעק אחד הקצינים ולידיה פרצה בריצה לכיוון האחו, מתוך הבית, הנס שמע את הצעקות שלה, "תפסיקו! אל תיקחו אותו!" הנס לקח עוד לגימה אחרונה מכוס הוויסקי שעדיין הייתה בידו ואז הוא שמע את הצליל המחריד של קליע נורה מבית הבליעה וחודר בגדים, עור וגידים. באותו הרגע הכוס נשמטה לו מהיד והתנפצה על רצפת העץ של הבית, הקצינים חזרו מהדלת האחורית, מחזיקים את אלטר מחוסר ההכרה כשכל אחד סוחב אותו מזרוע אחרת וכשהגיעו לסלון הנס התקרב אליהם למרחק של פחות ממטר, "איפה אשתי?" הוא שאל בתוקף, "מה עשיתם לה?"
אחד הקצינים הנאצים הסתובב אל הנס תוך כדי שהוא עוזב את זרועו של אלטר וסותר להנס עם גב כף ידו סתירה כה חזקה שהנס נהדף על שולחן העץ שבסלון ושבר אותו.
"אתה בושה לעם הגרמני." אמר לו הקצין, "יש לך מזל שזה כל מה שאתה מקבל כעונש."
ובמשפט זה שני הקצינים גררו משם את אלטר לרכב שלהם. הנס רץ החוצה מהדלת האחורית אל האחו וראה אותה שם, "לפני דקות מספר כל כך כעסתי עליה." הוא חשב, "ועכשיו היא מתה בגללי." כמות האשמה שהרגיש הייתה גדולה מדי לתאר, הוא החזיק את ראשה מעל שלולית הדם ששכבה בה, דוממת, הוא בכה מעליה בעוד הרוח מתחזקת, גשם מתחיל לטפטף מעליו ורעמים חזקים נשמעו במרחק.
אחרי שהמלחמה נגמרה, הנס החליט לעזוב את גרמניה, הוא לא היה יכול לחשוב יותר על מה שעשה באותו היום, לפני חמש שנים. הנס עלה לישראל, משהו משך אותו לשם, איזשהו דחף שאמר לו שהוא צריך להיות שם. מאז שעלה לישראל הוא התגייס לצבא ההגנה לישראל ושירת בכל מלחמה בישראל.
בשנת 2012, הנס היה בן תשעים וחמש כשישב במקום האהוב עליו בחיפה, עיר מגוריו מזה שנים, בתצפית בטיילת לואי, על הספסל האהוב עליו, כשלפתע התיישב לידו גבר מבוגר, נראה גם הוא בשנות התשעים שלו, בעל פרצוף מוכר. הנס בחן אותו לרגע ולפתע, הרים האיש את שרוול חולצתו כדי לגרד ביד ואז הנס ראה מספר צרוב לידו של האיש.
"תגיד." שאל הנס את האיש שסובב אליו את ראשו, "קוראים לך אלטר?"
"כן." האיש השיב, מבולבל, "אני מכיר אותך?"
"הכרנו." השיב הנס.
"היינו חברים?" שאל אותו אלטר.
"חברים הכי טובים." השיב לו הנס בחיוך.
"ומה קרה לנו?" שאל אותו אלטר.
כמעט מיד ירד חיוכו של הנס כשנזכר במה שעשה לפני כל כך הרבה שנים, "הלכנו לדרכים שונות, מה שקרה זה ש-"
"אתה יודע מה." אלטר אמר, כששם לב לירידה המשמעותית במצב רוחו של הנס, "זה כבר לא משנה מה היה. העיקר שאנחנו יכולים להיות חברים שוב."
"כן." אמר לו הנס, "אני מניח שאתה צודק."
"אז נעים להכיר אותך שוב.." אמר אלטר תוך כדי שהוא מושיט את ידו ללחיצה.
"הנס." הוא השיב בחיוך חברי והושיט לו יד ללחיצה.
הם לחצו ידיים בחיוך, שניהם סולחים אחד לשני על חטאי העבר, ובוחרים להביט אל העתיד בעוד השמש מתחילה לשקוע בחופי חיפה והשמיים נצבעים בשלל צבעים מהפנטים.