אדון כל העולמות
נולדתי למשפחה בשואה. סבי נולד ברומניה, שם גדל כדרך אדם עד גיל 15, עד גיל נעורים, עד גיל אהבה, ועד גיל היופי של תמימות.
וסבתי, גדלה גם היא ברומניה, שם הייתה אופה מכל טוב ומכל הלב, לכל חבריי כפרה.
אך בגיל 13 היא הבינה, שדבר קורה. היא הבינה, בגיל כל כך קטן את הרוע שיש בעולם ובאדם.
אך זה אפשר? היא שואלת את עצמה את היום. ולמה אותנו? גם את השאלה הזו אני לפעמים שומע.
אבל כשהם היו ביחד, הם היו חזקים מכל. ועד היום הם חיים.
סבא יצחק וסבתא אינה, שגאים בארצם פה בישראל. בארץ ישראל, במדינה הזו. אך לפעמים אני שואל את האל בליבי, "האל שבשמיים, אדון כל העולמות, אבא שלי אבא. מדוע זה תקח את בנייך ואת בנותייך?"
ואין הוא עונה לי, אך הוא בוכה, זה אני יודע, כי לא התכוון הוא ולא רצה. חטאיו של האדם, זה הוא המקרה. "בני יקר" בחלום אחד לי הוא עונה בחלום אחד ומיוחד, בחלום שמוקדש לסבי ולסבתי."חטאיו של האדם, הם הגורמים לו להיות כמת, חטאיו של האדם בני, הם צרותיו".
"והם חטאו אבי? בה חטאו?" קולי נשמע שבור ממש. "בני יקר, כשתגדל תבין, שלחטא אחד יש כל כך הרבה עונשים". וזהו זה, כך זה נגמר החלום הזה.
החלום הטהור שלי, החלום היפה. הלך הוא, ואני נשארתי לבדי, עם סבתא וסבא לבד, בעולם הזה.
תגובות (3)
זה כלכך נכון :\
והכתיבה שלך ממש ממש ממש יפה!
כותב מהמם.
נהנתי מכל מילה.
אני שומח לשמוע שאת אוהבת את כתיבתי.
ואכן, באמת הדבר עצוב, ונכון.