Portobello Road

אני משקיפה באולם דרך הצוהר שבדלת הכניסה הסגורה. הגוונים מתקרבים ומתרחקים; מתערבבים על התקרה הגבוהה, שמשקפת את הצעדים המהירים. גלי הקול מלטפים את הקרסוליים, שבמהרה הופכים לסימן ההיכר של התת מודע. הם, שנעים יחדיו, חסרי פנים, חסרי מספר, חסרי שינה. כולם חמניות קטופות המחפשות את השמש. במבט קט אני תופסת שזהו המון שמנסה לשכוח; מנסה לשכוח שהוא כלום מלבד עוד גרגר חול במדבר חשוך פנים. מנסה להסתובב מהר ככל האפשר; לאחוז בקירות כמו ששיכור אוחז בבקבוק זכוכית ריק. רגע אחד הם נמלים, רגע שני הם פילים; מאיימים לרמוס אותי. מבט אחר מוביל אותי לראות בהם אחד; גוון אחד של שכחה. אין צורך ברב שיח, אין צורך בדו שיח, אין צורך במונולוג עם עצמי. זוהי אמירה חסרת תוכן. זוהי אמירה מלאת משמעות. צריחה שאני לא הם, וגם הם שמקודם. זוהי אמירה שאין בה שוני; אמירה שהם עדר של כבשים משובטות. המחשבה לא לוקחת אותי לנעול את נעלי הריקוד שלהם.
למילים אין משמעות של ממש– אדם מרגיש, מילים חולפות עם הרוח. אני בכלל לא בטוחה אם הן מפזרות את האבקנים של הפרחים, ליצור אחד חדש; שימלא את חלקו בעולם ואז יאבד את ידיו ואת רגליו. החשיבה שלי מעוותת מתמיד; נעה בין גוונים של שחור ולבן. הצוהר גורם לי להרגיש צרת דעת לפתע. אני מנסה למצוא דרך להבין למה פתאום אני רואה אותם אחרת; מסדרת אותם בתיקיות של תקריות בחדשות, תיאוריות של אישיות. זה הריחוק שביני לביניהם, הקירוב שבין האנושיות שבנו. אנחנו הסכין שמפלחת את עצמנו, אנחנו שלא מסוגלים לקבל סוגי ריקודים אחרים, שהם מעט כמו הצל שלנו.
אני יכולה להמשיך להביט בהם, מפני שלפניי יש מגן של עץ, מגן של שביל של אבנים צהובות שבסופו מחכה לי התגלות. בית לבנים עם ציפור במקום ערובה ועשן, שמוחץ את המכשפה של הדעות הקדומות, שאני מנסה לחלוץ מרגליה את המגפיים האדומים ולהשאיר אותם מאחורי הדלת; לחכות שיגיע אחר שייקח את מקומי, שיימצא לי שני, שתימצא לי שלישית וכולם יחוו את הסיבוביות של ארץ עוץ. ימצאו את מקומם על רחבת הריקודים ואת הדרך הייחודית שלהם להמשיך לפזז באוויר, כל אחד בפלנטה משל עצמו שהוא ממשיך אותה ופוגש בשל אחרות כדי להעתיק חלק משלהן לשל עצמו בהבנה שגם הן נמצאות היכן שהוא באוקיינוס חסר הגבולות של האורות החשופים והבלועים.