Playing the Villain (וואן שוט/קטע קצר. איך שתרצו לקרוא לזה.)

הוא הביט מחלון התצפית הטוב ביותר בכל אחוזתו הגדולה אל נוף העיר שבכל רגע מתקרבת לגורל התלקחותה. זו העיר, העיר שלו, ואף כי על פניו זה לא היה נראה כך, עתידה חשוב לו מאוד, ואילו תיהרס יישבר גם ליבו. זו שטיפח כל כך הרבה זמן, זו שנועדה לגדולות, זו שלא משתווה בטכנולוגיה שלה לאף מקור ציוויליזציה אחר… לאף אחד מלבדו אין את הזכות להחליט מתי יגיע הקץ בו עליה להשתנות עד מות נפש.
יש המפקפקים בו, יש הלועגים… כסילים, ללא עתיד מזהיר כמו חייו הנוכחיים, לא ישיגו דבר כל עוד ימשיכו לצאת נגד ולא לבוא בעד. הם, אלו שחושקים להיות גיבורי היום כשיחזירו את השליטה לידיי העם, אלו שבתוך תוכם חומדים אך ורק להכרה בהם יחשבו כמושיעים הקדושים של מעמד הביניים החלש- הם השוגים הגדולים ביותר.
הרבה לפניו נפלו בפח הזה, וכשלו להגיע לגדולה. לא הוא. הוא פיצח את הנוסחה.
"דיסמס!" קראה זו שהגיעה לבשר לו שהעת הגיעה. הוא הסתובב אליה, אל פניה המתוקות, הרכות, העקומות בחיוך האופטימיות חסר התכלית שלהם. בגדיה השחורים שלבשה התאימו לזמן מלחמה ושיערה השחור התאסף במתיחה מעלה. היא הסתכלה עליו בעיניה הגדולות הכהות. "זה יתחיל עכשיו." היא הודיעה לו. "האנשים שלך מוכנים?"
הוא העביר עליה מבט איטי ועדין ומבטו שתק. "הו, לא." הוא השיב לה בקולו הגס הכבד.
"מה?" היא חייכה רק כדי לנסות לרכך את הבשורה ששמעה מפיו.
"לידיה, יקירתי," הוא ירד במדרגות במת הכס שלו והתקרב לכיוונה. מבטה התקשה בכל צעד חד שלו. "אין מרד היום."
"על מה אתה מדבר?" עדיין היה קשה לה לעכל את העניין. "אתה אמרת שתעזור. אמרת שהתאגיד חותר תחתייך."
"כן. אמרתי." הוא נעצר מולה. ראשו ניצב גבוה יותר משלה.
"אז?" היא שאלה, לוקחת חצי צעד אחורה. "מה כל הקטע המוזר הזה שלך?"
"התאגיד נמצא ברשותי." הוא חתך את בטנה במכת להב הסכין שלו. עיניה נפערו בשתיקה. היא נעתקה בקול עמום. רגליה כשלו עם גופה אל אחיזתו, והסכין עדיין נתפסה בבעלותו. "את באמת חשבת שמישהו יכול לחתור תחתיי?" הוא שאל אותה, וסובב את הסכין בתוך בשר בטנה, נותר לדם שלה לזלוג על מרצפות הרצפה החומות ולהכתים בספיגה את בגדיו.
לידיה הצעירה הרימה אליו את מבטה. פס דמעה יחיד עלה בתוך עינה וזלג במורד לחייה. "בל-"
"ששש," הוא לחש אליה. "זמנך קצוב בשביל לבזבז את מילותייך האחרונות על שמי, אני יודע שלא תרצי בכך." הוא קירב את פניו אליה. "אני רוצה שתזכרי דבר אחד, יקירתי- אני לא הרע בסיפור."
היא לא השיבה על כך, היא כמעט ולא זזה. כשהוציא את הסכין מבטנה היא התפרקה אליו, נושמת את נשימותיה האחרונות. הוא תפס בזרועותיה והשכיב אותה אל הרצפה. בדרכה מטה ראה איך נשמת החיים נעלמת מתוך עיניה, והן שוקטות.
"היה לך פוטנציאל, לידיה." הוא אמר לה, והניח את הסכין המדממת בתוך כף ידה, והידק אותה עליה, השאיר מריחות דם על עורה השחום הבהיר ולא נתן לאף סימן מזהה מתחת לכפפותיו השחורות להטמיע את גופתה.
הוא עצם את עיניו בחוזקה, דמעה אחת זלגה מעינו. "שומרים!" הוא קרא בכל כוחו, תמיד הפתיע את כולם, כל פעם מחדש, שהוא מסוגל להוציא כזאת עוצמה מגרונו. "שומרים, תגיעו לכאן עכשיו!" חבורה אימתנית של לובשי שריונות התפרצה לחדרו.
"מה קרה?" אחד מהם שאל.
"אני לא בטוח." קולו רעד. "היא דקרה את עצמה, ניסיתי לעזור לה אבל כבר היה מאוחר מדי." הוא נתן לשומרים לקחת את גופתה משם, והוא נשאר מתבוסס בשלולית דמה. הוא תהה האם האמינו לו או לא, למרות שזה לא בדיוק שינה את המצב. גם אילו היו חושדים, לא היה להם דבר. גם אם היו מוצאים ראיות לכך, עדיין, לא היה להם דבר.
הוא העלה חיוך מסגיר קטן מתחת ליד המסתירה הדואגת. הוא ידע שאיש לא יהיה מסוגל להשפיל את עצמו ברדיפה אחריו. שאיש לא יוכל למנוע ממנו לעשות את מה שצריך לעשות, את מה שנכון לעשות.
מה שנכון לעשות… הוא תמיד הדבר שלו.