זמן בננות

מהרגע הראשון היא הדבר האחרון שנשאר לי.

אותה הכרתי בימים הקרים של השנה, כולם מדברים על חורף יבש ואנשים
מתקלפים בטלוויזיה בשיא הרייטינג, מעולם לא הבנתי אותם. היה כל כך
קר והיא כל כך חיממה לי את הלב. במבדקי כושר שעשיתי לעצמי בחוף
הים יצא שאני מכונת בריאות של איש אחד, המון סיגריות לא יכלו לי, בגללה.
בלילות לרוב אני שכבתי על הספה והיא ישבה לידי, מן פסיכולוגית כזאת אישית
שיודעת הכל ולי נשאר רק להמשיך ולעצום ולציית לקול שלה. לפעמים ניסינו
והתחלפנו, בחיי שהייתי גרוע בתפקיד המדריך אבל היא לא נתנה לי להרגיש
ככה, הייתה מודרכת וכנועה בכל השבילים שביקרנו בהם.
בסופי שבוע קרים במיוחד היא הייתה מניחה ראש על החזה שלי, וככה היינו
נשארים כל הלילה, מתנחמים בנשימות ובחום אחד של השני.

בסוף מרץ הגיעה סופסוף השמש, ואיתה מלא חום וים ומטקות וצחוקים
באוטו של אריק, עד שמרוב בלאגן זרקתי את המטקה כשהכדור עוד באוויר
ואפילו לא טרחתי להסביר לחבר למה, רצתי לכיסאות למאמא שלי ונישקתי
אותה, מהצד זה נראה כאילו בלי סיבה, אבל האמת היא שהייתה לי רשימה.
התיישבתי לידה ונהנתי לראות חברים שלי בתוך המים צוחקים ועל החול מזיעים,
ולידי יושבת מאמא יקרה מפז, ממש זהב שחום משובץ בננות.
היינו שם שעות, מיצינו כמעט הכל וכשהחשיך וכולם הלכו נשארנו רק אני ומאמא,
מתכוונים לחזור ברגל דרך המטעים של הבננות. כולם נסעו ומאמא אחרי שעה שלמה
של התנקות משארי חול נתנה לי יד והסתלקנו משם, איזה כיף אני חושב לעצמי,
רק אני ומאמא, השמיים והשטח והבננות ובטח נעצור כל שנייה לשבת על האדמה
ולעשן סיגריה, ומאמא עדיין לא תבין למה אני לא מסוגל לעשן תוך כדי הליכה, אבל היא
תוותר לי ותשב על ידי ותשתה בשקיקה את השיחה הזאת.
המון שטויות עלו בשיחה הזאת, באותה מידה צחקנו, כמעט על כל שטות.
המשכנו ללכת, אחרי הסיגריה, ועברנו מתחת לגשר קטן שמעלינו חולפות מכוניות
באיזה מאתיים קמש, ומאמא עצרה אותי, ידעתי שזה יקרה, ראיתי את זה בא,
מאמא מוקסמת מכתובות הגרפיטי הישנות שכתובות שם, "אורי גרשוני, 18.5.86"..
היא מביטה בעיניים המדהימות שלה ומצביעה, משתפת אותי בתגלית המרעישה
שלה, ממש אינדאנה גו'נס המודרנית המאמא המדהימה שלי.
אני יודע שהיא מצפה להתפעלות ולא מאכזב, יודע בדיוק מה לומר,
"וואו…. תחשוב כמה זמן זה, עשרים וחמש שנים, איזו תקופה יפה זאת הייתה.."
אני בטוח מאמא יקרה שלי, עוד היינו מפוזרים בעולם כשאורי גרשוני עשה את
אשר עשה, עברו עשרים וחמש שנים מאמא, ואנחנו הגענו לכאן לחזות בהכל.
היא הביטה עם המבט הענק הזה שלה והתפוצצנו מצחוק, מחובקים מתחת
לגשר מט לנפול מפוצץ בכתובות גרפיטי של אנשים ישנים כשמעלינו חולפות
מכוניות באיזה מאתיים קמש ושום דבר לא עצר מלכת, הכל כרגיל, כאילו
העולם התרגל לנוכחותינו ולזוג המדהים הזה, וידע להעריך מספיק ולשדר
עסקים כרגיל.

זה ממש חייב לסיגריה אז התיישבתי ונשענתי על הקיר, מאמא עליי ורק העשן
מתרחק מאיתנו, הפעם לא דיברנו, רק צחקנו מדי פעם, מאמא נישקה אותי
לא בתשוקה, נישקה כדי לשמור על השקט.
כשהמשכנו ללכת עברנו דרך מטעי בננות, הרשת הענקית שתחמה את המטע
הייתה קרועה ומאמא ראתה אשכול בננות זרוק על הקרקע באמצע המטע,
היא נכנסה ואני אחריה, הולכים לאכול בננות.
הבננות היו עדיין ירוקות, בוסריות וקשות כמו אבן, מאמא התעקשה שנאכל
ושכנעה אותי להיות הראשון שיטעם. יש לה קסם עליי ואני משתטה לידה
והכי אני שיש אז אין שום סיבה לחרוג מעניין הבננות. כשאכלתי חתיכה קטנה
ניסיתי לעבוד על מאמא ולהיחנק, נפלתי לקרקע והשתוללתי עם הרגליים,
מאמא נלחצה וצעקה עד שאני כבר לא יכולתי להתאפק והתפוצצתי מצחוק,
היא הרביצה לי ועדיין צחקתי, "מפגר אחד" היא סיננה לעברי והתחילה לצחקק
גם היא. היא התיישבה לי באמצע המטע וזללנו כמעט אשכול שלם.
לקחנו את מה שנשאר איתנו הביתה,
הבטן של מאמא התחילה לכאוב ואני נישקתי לה את הבטן ועסיתי אותה וניסיתי
לעזור, כששאלתי את מאמא אם כואב עכשיו פחות היא הנהנה עם הראש ודרך
קיפול השפה התחתונה שלה גלגלה שכן. כזאת חמודה המאמא הזאת.

כבר ממש התחיל להחשיך ואנחנו הזדרזנו לחזור הביתה אז הבטחתי למאמא
שאין עוד הפסקות סיגריה, לפחות עד שנגיע הביתה.
אחרי קצת זמן הגענו לכביש שאותו היינו אמורים לחצות, הזדרזנו נורא, ומאמא
כבר ציפתה למקלחת חמה. אין לי מילים אז מה שקרה זה שמישהו באיזה מאתיים
קמש בא ולקח לי את מאמא, השאיר אותי עם חצי אשכול בננות ירוקות, קשות
כמו אבן. נפלתי לכביש והשתוללתי עם הרגליים, הפעם לא צחקתי, הפעם מישהו
צחק על חשבוני ועל חשבון מאמא.
הבננות בשלו והפכו צהובות, נשבע שלא נגעתי בהן, הן נרקבו ואיבדו טעם מול
העיניים המבריקות מבכי שלי, וכשזרקתי אותן לפח אחרי שהשכנים התלוננו על
הסירחון שבוקע מהדירה שלי הלכתי למטע הבננות שבדרך לים עם ה357
ונתתי לקליע בודד להשאיר עליי חותמו ולהטיס אותי באיזה מאתיים קמש למאמא
שלי.

תעריכו את המתוקה שלכם, מה שיש ביניכם הוא דבר מדהים, יקר מפז משובץ בננות.
המכונית שתיקח אותה יכולה לבוא בשלל צורות ומקרים, ריב או וויכוח קטן שמצית את
האגו ומבעיר את מטע הבננות שייקח שנים עד שישתקם, אם בכלל.
מאמא.