הלכתי אל שיר

אני זוכר את היום הזה, ממש, כאילו זה קרה אתמול…

הלכתי לביתה של שיר, החברה שלי, וכשהגעתי לכביש שדרכו אני עובר כדי להגיע אליה, גיליתי שהוא חסום.
את הסיבה לכך, אינני זוכר טוב כל כך, אני חושב שנערכה שם תאונה.

הבטתי סביב וראיתי את בית הקברות המפורסם.
סיפורו מפורסם כבר בכל העיר.

בשכונה, היה פיגוע.
זה קרה בתיכון "אורנים" אם אינני טועה.
זה היה נוראי, טראומה לנערים ונערות רבים והדבר הביא עימו גם מוות לכמה מהם.
הורי אותם תלמידים פעלו למען הקמת מקום שינציח את מותם, ושם גם ייקברו.
וזהו- בית הקברות.
היום גם אני בתיכון, אמנם לא בתיכון "אורנים" אלא בתיכון "אולגה".

הבעיה הייתה שהדרך היחידה להגיע אליה, הייתה דרך בית הקברות.
למה בעיה?
בא נאמר שיש לי טראומה מאז שסבתא טובה נפתרה. היא הייתה סבתא נפלאה.

הלכתי לעבר בית הקברות, משקשק מפחד, וכשהתקרבתי ראיתי נער בלונדיני, הנראה בערך בגילי, נשען על גדר הכניסה אל בית הקברות.

"אתה עובר פה?" שאלתי אותו.

"כן" השיב לי "ללוות אותך?"

"בשמחה" מיד הוסרה אבן מליבי.

החלנו צועדים בשביל, מסתכלים על המציבות.
נראה כי הנער עובר בבית הקברות הרבה, הוא הכיר כל מציבה ופינה שם.

התחיל כבר להחשיך.

עם כל צעד וצעד הנער הלחיץ אותי, הוא לא נראה לי "נורמלי".
כשהגענו לשער שאלתי אותו: "תגיד, אתה לא פוחד?"

הוא חייך אלי.
"פעם פחדתי. כשהייתי חי"