And I try, oh my god do I try

הוא לקח לה את המחשב, ליפני יומיים כבר. אחרי שהוא גילה אותה פורצת לאינטרנט בשתיים בלילה. היא ישבה עם סווצר ענקי, מכוסה בשמיכות כשאור עמום מסביבה ולא שמה לב שהוא מתקרב. אפילו שהדלת של החדר שלו חורקת, אפילו שהצעדים שלו רועדים כמו ענק. ובעצם הוא ענק. רגע אחד הכל היה וברגע האחר פתאום עיניו בעניה \'את באינטרנט?\' הוא שאל, והיא לא אמרה כלום רק מביטה בו בשקט. כמו חיה. הוא נשפ והרים את ידו, היא התכווצה, והוא לקח את המחשב מבין ידיה מביט בה כל הזמן במבט יציב וחד. היא לא יכלה להפסיק להסתכל, אשת לוט, הבסיליסק, מדוזה- הם כולם לא יודעים כלום על מבטים. הוא רודן והיא עכשיו הפסל שלו. אחכ הוא נעלם אל האפלה. היא שמעה במרחק דלת חורקת. היא הזדקפה וקמה, מצמידה שמיכה אדומה לגופה, כמו גלימה או טוגה, מבטה סבב את החדר במעגלים והיא לקחה את הפלאפון ויצאה. היא החליקה בשקט את הדלת של המרפסת, התקדמה עד לקצה הרחוק בו הכל היה חושך, היא לא הדליקה את הפנסים. האוויר היה קר, ורוח פיזרה את שערה ןגרמה לו לרחפ כמו אלמוג או שושנת מים. הדמעות עמדו על הספ, היא נשכבה על הריצפה הקפואה, שערה על הליכלוך וגופה יוצר כוכב (ראש, רגל, רגל,יד,יד) היא הדליקה שיר, והיא לחשה איתו בשקט:
i say hey hey, i said hey ,whats going on\'
הוא נגמר והיא הפעילה אותו שוב וקמה, מרגישה את הלכלוך בשערה. היא חזרה לבית וסגרה את המרפסת. גופה רעד, ואצבעותיה גם. היא השילה את גלימת הדם מעליה ונעלה את עצמה בשרותים. וכך עמדה מול המראה לוחשת את המילים של השיר. ואז החלה לצחוק, צחוק פרוע שגרם לדמעות לנזול, והם נזלו. ואז היה רק הם ןלא כלום. והיא כבר לא הצליחה לראות את עצמה במראה.
And I try, oh my god do I try\'
\'I try all the time -היא שרה, וצחקה ובכתה וחשב שהזמרת שרה ממש טובה. כשהשיר נגמר בפעם השלישית היא יצאה. סגרה את הדלת והלכה לחדר שלה. היא כבתה את האור ליפני שנכנסה, כיוונה שעון מעורר והתפלשה אל תוך השמיכות. אולי היא שכבה שם ערה די זמן, כשהנשימות מהמיטה ליד והרוח מבחוץ הם הרקוויאם שלה, מחבקת את הארנב הזהוב שלה, שואפת את ריחו וטומנת את ראשה הכי עמוק שאפשר. וכל הזמן זה הפריע לה- איך הוא ידע.
אבל היא עדיין לא יודעת ופתאום כבר הגיעה הבוקר, והיא עזבה מוקדם ליפני שמשהוא מהם קם. ועכשיו כבר עברו יומיים והיא מתגנבת לספריות. לבתי קפה היא כבר לא יכולה כי אין לה כבר מחשב. אין לה. אז היא יושבת מנסה להסתיר בגבה את המסך. היא פושעת אולי, או לפחות חוטאת. והיום- יומיים אחרי, היא פוחדת לחזור הביתה. היום הוא יהיה. היום כולם יהיו. שבת תגיעה אחרי שהשמש הזאת שעכשיו מסתכלת עליה מלמעלה תירד. והוא יאלצ אותה להסתכל לו שוב פעם בעניים. והם יהיו הדבר הכי כחול בעולם, והיא תראה את הידיים שלו הגדולות כשהוא יחתוך את החלה, הישר למולה. בקצה האחר של השולחן. הוא ידבר עם כולם, ויגיע ויאוכל והסכום יקרקש על החרסינה והיא תשתה יין בכוס גבוהה והוא יצחק עם כולם, אבל היא תדע
אז היא הולכת בעיר עכשיו, חוצה את קינג גורג, בן יהודה ונעלמת אל סמטה, אולי היא תצא ממנה ותחזור.
היא לוחשת לעצמה שיר.