5:01

4:58
קולות לחשושים, אולי איזשהו צחוק מזויף ברקע וקמצוץ של התרגשות.
4:59
אני מתופף בעצבנות על השולחן, מבטי נעוץ בדלת ואין כמעט אנשים המעזים להשמיע את קולם.
5:00
אני נושף אוויר מפי וידי תופסת בחוזקה את השולחן. אני כבר יודע שזהו הרגע, לכן אני שותק ומחכה לקראת הבאות, למרות שאני יודע מתי זה אמור לקרות אינני יודע מה.
השעון מתקתק לו בהתגרות, המחוגים נעים ללא טעות והשניות עוברות ומתארכות, אני מרגיש רעד החולף בגבי ואצבעותיי מלבינות מהאחיזה הממושכת. כמה עיניים ננעצות בי, הם לא מבינים.
הם יודעים שדבר לא יחזור להיות במקומו, הם אינם יודעים מה יקרה. אך הם יודעים מתי.
הסבלנות פגה, אנשים שותקים חלקם רועדים במקומם וחלקם קמים. אינני אומר דבר, אך פני מאדימות מכעס. אני לא אזלזל כך, מפני שאני יודע עוד דבר אחד.. אם זה יקרה.
מתי ואם, את שניהם אני יודע, הם צריכים לדעת גם. אני מושיט את ידי ודוחף את אחד מהם לכיסא בכוח. פניו במופתעות מתחילות גם הן להביע סימני זעם, אך הוא מתיישב ומסמן גם לחבריו לעשות זאת. אני מופתע שעוד לא עברה דקה. אני מביט בשעון, עשר שניות. אני מרגיש באנליות מסוימת בכך, תמיד עשר שניות.
הן עוברות והדלת נפתחת בדיוק דקה אחרי הזמן.
5:01
זהו רק עשן שחור. כולם בורחים ממקומותיהם לעבר הפינה הרחוקה ביותר מדלת הכניסה.
רק אני יושב ומחכה, אני אחכה לגורל שלי כאן.
כעט בידי מתי זה יקרה, אם זה יקרה ומה יקרה. אינני יודע איך זה קרה, אך זה לא מפריע לי. אני שומע צרחות ובכי וכך גם כמה מעשי התאבדות בהם הם רצו לתוך העשן כדי לנסות לגמור את חייהם מהר יותר.
החלטתי שגם לי אין למה לחכות, התחלתי ללכת בצעד החלטי לעבר העשן שהתפשט באיטיות בחדר. אך יד חמימה משכה אותי למקום בו כולם התחבאו בפינת החדר.
זאת הייתה היא, והיא הביטה בי במבט מפוחד אך מעודד. היא חיבקה אותי וגופה רעד.
היא כנראה ידעה עוד דבר…תקווה.