391 ימים של געגוע

כרעתי אל האדמה, סגרתי את המעטפה ונשמתי עמוק, הכנסתי אותה לבור הקטן שחפרתי עשרים דקות קודם לכן, רכנתי מעל הבור וכיסיתי אותו טוב טוב חזרה כדי שאף אחד לא יוכל למצוא אותו. שאני לא אוכל למצוא אותו.
התרוממתי ממקומי לעמידה והרמתי את מבטי לעבר השמיים. השקפתי לעבר קו האופק הרחוק שנצפה מהגבעה, הבטתי בקו שבו השמש נפגשת עם השמיים ומעניקה להם את גווני הארגמן, האדמדם הקסום של שעות הערב. קסם שאני כבר לא איהנה ממנו. בלעתי את רוקי והורדתי את מבטי אל המצבה שעומדת תחתי, ליטפתי את אותיות הענק החקוקות עליה.
הרגשתי את העצב מתעצם בתוכי ודמעות מילאו את עיניי, הנחתי להן לזלוג במורד לחיי אט- אט, הנחתי לרגשותיי לעטוף אותי ולצמרר אותי מחדש. גוש טיפס במעלה גרוני, מתמקם לו שם בנוחות, במקום הקבוע שלו בו הוא יושב כבר שנה ואם אני אדייק 391 ימים. 391 ימים בלעדיו. 391 ימים מאז שחיי התהפכו על פניהם.

לפני זה הייתי מאושרת, הכול הלך בדיוק במסלול הנכון. הייתי בדרך לגמור סוף כול סוף את התואר שלי במשפטים, תכננתי את הנסיעה המושלמת יחד עם חברותיי הטובות ללונדון, והיה לי את הבן זוג הכי מדהים שיכולתי לבקש.
אבל כמו שאומרים- החיים הם מה שקורה בזמן שאנו מתכננים תכניות.
ולפני 391 ימים. ואז הכול התפרק ושום דבר לא חזר לקדמותו. מאז הכול השתנה, מאז אני לבד. לא משנה כמה אנשים יהיו סביבי אני לבד. כי הוא לא פה יותר. הוא. הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. החבר הכי טוב שלי, הבן אדם שאני הכי אוהבת.

נשמתי עמוקות, ניגבתי את הדמעות מלחיי וניערתי את ראשי מצד לצד, אני לא יכולה לשקוע לזה שוב. לתת לדיכאון להשתלט עלי, אני גמרתי עם זה. עשיתי את מה שתמיד עשיתי כשהרגשתי את הבדידות, שלשלתי את חוטי האוזניות לאוזניי ונתתי למוחי לשקוע במנגינות, לשכוח מהצרות.
אבל לכמה זמן אני יכולה לשכוח מהן? זאת לא אני. עד שאני לא גומרת משהו המוח שלי תמיד יהיה טרוד בו.
זוהי הסיבה שהגעתי לקבר היום, זו הייתה העצה של אלי הפסיכולוגית שלי והחברה הכי טובה שלי, החברה האמתית היחידה שנותרה לי. היא הציעה שהגיע הזמן לסגור מעגל, ולכתוב לו מכתב פרידה. אבל המוח אומר משהו אחד והלב אומר משהו אחר, והגעגועים השתלטו עלי עוד בזמן שירדתי מהגבעה. הרגשתי את מערבולת הזיכרונות והרגשות נאספת בתוכי ובכול צעד שאני מתקדמת היא נהיית יותר ויותר חזקה.

חשבתי עליו, על הדרך בה העיניים שלו בורקות, על הדרך בה שיערה אחת שלו נופלת קדימה ומסתלסלת לה על מצחו, על הגומות העמוקות שלו בזמן שהוא מחייך, על הפריטות העדינות שלו על הגיטרה.
כל כך התגעגעתי אליו.

נתתי לרגלי לגרור אותי במעלה הרחובות, חלפתי על פני כבישים ובתים מבלי משים עד שלפתע הגעתי למרכז העיר. הרחוב היה הומה אדם מסביבי היו מאות אנשים, מהומה רצינית, קריאות וצעקות של שמחה וכעס, הורים וילדים, קבוצות נערים המוני אנשים.
הבטתי מסביבי מנסה למצוא מוצא מהמקום הזה, מנסה לברוח מהמולת האנשים. העברתי את מבטי מאדם לאדם מחפשת מישהו שיעזור לי לצאת מהמקום שאליו נקלעתי, מישהו מוכר ואז…

אז ראיתי אותו. הוא לבש קפוצ'ון אפור ועל גבו היה תיק הגיטרה שלו מונח ברישול. נשימותיי נעשו כבדות מרגע לרגע, החלתי להרגיש עקצוצים ברגליי, הם החלו לנשוא אותי אליו. רצתי אליו כפי שלא רצתי מעולם. "היי!" קראתי לגבו. הוא לא עצר. "היי!!!" קראתי בקול הכי חזק שיכולתי להוציא מפי אבל הוא לא שמע אותי וגם אם שמע, מסך של אנשים רבים חצה ביננו, כך שלא היה יכול לראות אותי.

נשימתי נעצרה ולפתע הרגשתי בזה, זה פגע בחזה שלי בצורה כה כואבת.
ראייתי נעשתה מטושטשת ולאט לאט הכול מסביבי נהייה מעורפל. נפלתי אחורה מעוצם הכאב בחזה שלי, ואז זה הבליח במוחי, הבנתי הכאב זה הגעגוע.
ואז… אז הרגשתי שזה מגיע. נשימתי האחרונה.

פלטתי את האוויר מראותיי בכוח, התיישבתי במהירות על מיטתי. היא הייתה קרה, נשמתי עמוק, זיעה קרה כיסתה את מצחי ודמעה צנחה על לחיי. החזקתי בחוזקה את מה שהיה בידי, זה היה המכתב שכתבתי לו ורק שאלה אחת עלתה במוחי.
איך אפשר להתגעגע למשהו שאף פעם לא קרה?