2007

מתגעגעת לתקופה הזאת של אלפיים ושבע,
או אולי פשוט לתמימות,
לסדרות שעוד היו מרתקות ולא שיעממו.
כשעוד דיברו פנים מול פנים, ללא מסכת של טלפון סלולרי ורגשות מזוייפים.
כשעוד יכולתי להעמיד פני מאושרת,
כשעוד חשבתי שהעולם כולו שחור ולבן, שהכל הוגן וקיים שוויון מסוים.
כששירים היו פחות אלקטרוניים עם רמזים מיניים.
כשהייתי מבקרת כל סוף שבוע בבית של בני הדודים.
ואני משתגעת, אני כל כך מתגעגעת.
אני כל כך רוצה לחזור לאותה תקופה, כשכל דבר הרגיש כמו חלום.
כשחייתי באשליה שכיף להתבגר.
וכמה משעשע, כי פתאום בא לה לחזור להיות הילדה הקטנה והבלונדינית.
אבל אופס, הנה היא נזכרת, שאף פעם לא הייתה מאושרת.
מרגיש כאילו נולדה עצובה.
וכמה עצוב שאנשים רק מתלוננים ולא מביטים בדברים שהם זכו להם.
אני הרי נולדתי לאמא עם עבר טראומטי שלא ידעה לנהל משפחה. שצרחה והתפרעה ואני רק שתקתי, כי אותי לימדו שזה לגיטימי ואין לי כל ברירה.
עם הורים פרימיטיבים ובעלי דעות קדומות, שאני מתאפקת שלא לומר להם להתגרש.
אני גדלתי להיות אותה ילדה שלא יודעת לפלוט מילה נכונה ליד איש, בעלת חרדות ושנאה כלפיי עצמה מבחוץ ומבפנים. זו עם הפלאשבקים, שסבלה מבריונות ותמיד תתנהג כמו מן מפגרת.
שאין לה חברים, אף פעם. שבכל פעם שהיא פותחת את הפה משתיקים אותה. שבכל פעם שתוקעים בה מבט היא מרגישה מותקפת. שתמיד תעבור בה התחושה שכל אדם שונא אותה.
אני אפילו לא יכולה לגדול בפנימייה. כמה שניסיתי, אין לי באמת בחירה.
אפילו עכשיו, אני מרגישה שהטקסט צולע וגורע.
אבל הייתי חייבת להקיא את המועקה הזאת מתוכי.
והנה שוב, לאף אחד לא אכפת.