1896- פרולוג

וילהלם פתח את מטרייתו השחורה ופתח בריצה לכיוון המבנה הזהוב בהמשך הרחוב. השדרה הייתה שוממת, שום אדם לא היה משוגע דיו לצאת לבחוץ כאשר סופה כזאת משתוללת.
דמו צרח באוזניו, והרוח מיללת בניו ובין העולם האפרורי וחסר הרגישות. וילהלם עצר להסדיר את נשימתו וענני אדים מיניאטוריים הבליחו מפיו.
עוד כמה דקות. היא שם. הוא חייב להגיע.
הוא המשיך בריצתו. 'אני חייב..' שינן לעצמו בין נשמותיו לנשיפותיו.
הוא הצליח. הוא הגיע.
הוא הושיט את ידיו לעבר דלתות השיש הממורקות. הדלתות העצומות נפתחו בצליל של יראת כבוד, ואז נגלה לעיניו של וילהלם המבנה הענק. כולו עשוי שיש זהוב ממורק ומרוהט היטב בכ- שלושים מדענים הנמצאים, לפי הערכתו של וילהלם, בעשור הרביעי לחייהם עטופים בחלוק מעבדה. וגם פה ושם שוטטו להם נערים, גם הם, עטופים היטב גם הם בחלוק מעבדה, ופניהם הקרינו הרגשה של חמימות וחוכמה. באמצע החדר ניצב מעמד ארוך ולבן, אשר עליו נח לו סליל מתכת גדול, ובתוך סליל המתכת נמצאו בין מאה למאתיים בקבוקונים המלאים נוזלים בצבע סגול וטורקיז,לסרוגין. השקט בחדר העיק על לבו של וילהלם,אך השקט הופר כאשר לפתע ניגשה אליו אישה צעריה, נעמדה לידו והסתכלה על הנעשה בחדר בלי להתייחס לוילהלם.
"מראה מרומם רוח, הלוא כן מיסטר לו?" אמרה האישה בקול סמכותי ותוקפני מזוייף.
וילהלם בלע כל מילה ומילה של האישה בשקיקיה, כאילו היה זקוק להם כמו ללבו.
"מונה" לחש לפתע וילהלם בקול דומע שלא הצליח להסתיר והסתכל על האישה הזרה.
האישה עדיין הסתכלה בנעשה בחדר בעניין רב בעינייה הסגולות והגדולות שלא היה להן כל אח ורע. כאשר הסיטה האישה, מונה, את מבטה מהחדר והפנתה אותו אל וילהלם וחיבקה אותו חיבוק עז.
"אבא" לחשה מונה בעוד דמעה קטנה זולגת על לחייה הסמוקה.
"מונה שלי.." לחש אלי בחזרה וילהלם.
וילהלם מיד התעשת על עצמו, הוא סירק באצבעותיו את שערה הכתום כשקיעה.
ביתו התעשתה גם היא כאשר מחאה כף אל כל הנוכחים בחדר וקראה בקולה הצרוד שצריכים להתחיל בניסוי. לאחר כמה רגעים אחד הנערים המשוטטים ניגש למונה.
"העלמה, חסרים לנו חמישה מילי-ליטר מהחומר האקסו- דיוקטיטי.." אמר ספק קובע ספק מתנצל בעוד ארשת של מבוכה עולה על פניו. מונה העלתה חיוך על פניה וכמעט הצליחה להחניק צחוק לא קולני כלל, אך לא נחלה הצלחה רבה.
"אתה אמיתי שאתה קורא לי 'העלמה'? אנחנו לא צבא.. ולגבי האקסו-דיוקטיטי -קח מהמאגר הפרטי שלי" אמרה מוחנה תוך כדי שידה פורעת את שערו השחור של הנער בחיבה.
"תודה מו-מו-מונה" אמר,"נתחיל ברגע שהחומר יהיה כשיר לשימוש" אמר, גמר ונעלם.
מונה שבה לעסקיה הרבים, בעוד וילהלם נשאר על מקומו ולא זז.
אחרי דקות ספורות מערכת הכריזה הודיע שבעוד- תחיל הניסוי והתחילה לספור מ-10 עד-1 אחורנית. כשהכרוז הגיע לאפס, לחצה מונה על לחצן נסתר בגוף המכונה.
לרגע השתרר שקט באולם. השקט פיעפע באוזני כולם.
לפתע המכונה התחילה להשמיע קולות ריחוף שונים. הנוזל הסגול התחיל לזהור באור ורדרד, בעוד מנגד לו נוזל הירקרק,כנראה האקסו-דיוקטיטי, התחיל לזהור באור כחלחל- ספיר.
מפה והלאה, הכל התרחש במהירות.
לפתע נשמע פיצוץ עז, וכל השיש שנמצא בחדר, לרבות הדלתות העצומות, נסדקו ברמה ניכרת. פתאום הופיע כדור אנרגיה מרחף באמצע המעמד הלבן, בגווני פלזמה.
כלל הנוכחים בחדר החלו לקבל גוון סגול-כחול כהה וגופם החל להשמט לרצפה.
מונה ווילהלם היחידים שהצליחו לשרוד.
לפתע כדור האנרגיה החל להישאב לתוך עצמו, וחור שחור ,מטר על מטר לכל היותר, נפער באוויר.
כשהחור השחור נסגר, קרה הפיצוץ. לא מונה ולא וילהלם שרדו את הפיצוץ.
הפיצוץ השמיד את אמסטרדם כולה ורדיוס שישה קילומטרים ממנה.
מימדי הזמן והמרחב נשברו.
גורל העתיד חרוץ.