125 ימים לפני-פרק 3

אני ממשיכה לפלס את דרכי כמחשב שנותנים לו פעולות. אני שוחה ונושמת, שוחה ונושמת עד שריאותיי נקרעות. אני יודעת שהייתי כאן.
זה המקום שלהם. הבית שלהם. כל מה שהם עבדו בשבילו.
ועכשיו אני כאן, רואה. במידה מסוימת – גם ממשיכה את דרכם.
קרן אור קטנה מבליחה מעל המים, שהולכים ונעשים יותר שקופים ככל שאני עולה.
ראשי עולה מן המים הקרים, ואני מכניסה לתוכי כל פיסת אוויר שאני יכולה להחזיק.
החדר, הוא שוב שחור.
זה לא אותו אחד, אני בטוחה בכך, אבל הוא שחור.
אני מרימה את עצמי מן המים. גפיי נדמים כבדים יותר בשל המים הספוגים בבגדיי. אני צועדת צעד אחד לעבר החדר שמנצנץ ברשעות ו… סלפאש!
אני טובעת אל הג'לי השחור, כמו בנפילה חופשית. אני מחליקה את דרכי למטה.
ידיי ג'לי ענקיות דוחפות אותי ויוצרות קצרים בנשימתי כל פעם מחדש.
אני מפסיקה לקלוט חמצן, ומשאירה את פי פתוח בבהלה.
מעולם לא חשתי פחד. חשתי בדידות, עצב, כאב, אבל לא פחד.
הוא כרסם בבטני, הוא לא נתן שקט.
הוא כל הזמן הזכיר שהוא נוכח. שהוא כאן. ואני לא שכחתי על כך לרגע.
עצמתי את עיניי ודמיינתי שדות גדולים ורחבים, שטופים שמש חמימה. חיות רבות ואקזוטיות טיילו בהם וגם אני. דמיינתי את הוריי, והרגשתי כאילו לא הלכו מעולם.
אפילו שיחקתי בכדור איתם. הכדור עף מצד לצד, פגע בדשא בחבטה חלושה, והמשיך להתעופף.
המשכנו לעשות את זה, שלושתנו, כמו אנשים חסרי דאגות. כאלה שאננים שלא שמים לב לסביבה. הכדור עף לעברי, כמובן שתפסתי אותו עם ידיי הקטנות. נעצתי בו את ציפורניי ברשעות וחייכתי כילדה קטנה ומאושרת שמשחקת עם הוריה המושלמים. אבי זרק אותו קצת יותר מידי חזק, ואימי העתיקה ממני את פעולתי – או שאני ממנה.
הכל נראה טוב בהתחלה. הכל נראה מצוין כאשר אתה בחוץ.
אפילו בדמיון שלי, המשפחה שלנו מפורקת.
כל אחד בעולם שלו, עושה את מה שהוא רוצה.
עכשיו זה נכון, כי הם באמת בעולם שלהם; שאף פעם לא היה לי חלק בו.
ואני, אני בעולם שלי; שגם להם מעולם לא היה חלק בו.