1,1, 2, 3

דינה הייתה על סף קריסה. סתם כי זה יום מעצבן. רודריגו בטלנובלה האהובה שלה 'למות עד אהבה' בגד היום בנטשה. עם נטלי. נטלי! הבלונדינית עם הסניקרס.
ובכלל, היום אמא שלה אמרה לה שהיא מתגרשת מאבא שלה. שזהו זה וזהו. למה עכשיו היא שואלת? הם חיכו שגיל האח הקטן יצא מהבית, כדי לא לפרק את הקן המשפחתי וכו'. הם בני חמישים ושבע! והם מתגרשים. אבל עזבו שזה בכלל לא נכון, לא אפשרי, אוקיי?
"דינה, מותק, תביני, לא אבל תקשיבי לי," אמא שלה אמרה. דינה לא הפריעה לה לדבר, אמא שלה סתם תוקעת 'לא אבל תקשיבי לי' כדי להרגיש איכשהו שהבת שלה הייתה אמורה להיות מתבגרת פעם, מרדנית או משהו. לא שדינה אי פעם הייתה כזו. ככה היא אכזבה את ההורים שלה- היא פשוט הייתה ישרה כמו קרש, כמו סרגל. חסרת דיעה כמו מדוזה, עשתה כל מה שההורים רצו. וזה הטריף אותם. במיוחד את אמא שלה. אז אפשר לומר במובן מסוים שדינה כן הייתה מתבגרת בשלב כלשהו של החיים.
"החיים מלאים תהפוכות, במיוחד בשלב הזה של החיים," כל שלב כלשהו בחיים אצל אמא של דינה זה 'השלב הזה של החיים'. זה אחלה של תירוץ, תנסו את זה פעם על הנכדים שלכם. "ואני אומרת- פתאום אני מבינה, את רואה דינה? לא אבל תקשיבי לי. פתאום אני מבינה שהנה אני אמות ולא התגרשתי. איזה מין דבר! כל החברות שלי התגרשו לפחות פעם אחת. ואני אשאר עם בעלי עד שהמוות יפריד בינינו?" אמא של דינה עזבה את הדת כשדינה הייתה בת אחת עשרה. אבא של דינה עזב את הדת ברגע שהוא נפטר, כשדינה הייתה בת עשר.
טכנית, אבא של דינה כבר לא קיים. הלך עליו. "אבד עליו הכלח" של הקבר או איך שלא אומרים את זה. הוא הגיע לשלב שאפילו שודדי הקברים כבר לא שודדים, עד כדי כך הוא ישן. מזמן מת. זה כבר פאסה למות בשבילו. אם מישהו ימות בגיל שבעים, אבא של דינה היה אומר- "נה, אני הספקתי למות בגיל שלושים ושבע. יש לך עוד אן לשאוף, יא חביבי". כאילו הוא מדבר על צניחה חופשית בגיל שנתיים או משהו. באמת, אפשר לחשוב.
כמו שאמרנו, הבחור מת. אבל אמא של דינה לא הצליחה או לא רצתה להשלים עם הרעיון של להיות אלמנה- "זה פשוט עוד לא השלב הזה של החיים, את רואה." אז אבא של דינה המשיך להיות שם. וזה היה נורא. מסכנה דינה. ועכשיו הגיע הקטע הזה עם הגירושים. למה הוא צריך את זה, המסכן.
"אז זהו, אני החלטתי שממנו אני מתגרשת. משגע אותי הבחור! יום יום לילה לילה. לא יכולה יותר. אתמול למשל, הלכתי למישל- את זוכרת את מישל? ואת הבן שלה? כמה שיחקתם יחד, אני זוכרת. למה לא התחתנתם בסוף? איזו אכזבה דינה. אני ומישל היינו בטוחות שתתחתנו והנה אתם לא מדברים בכלל. מה יהיה מה יהיה מה נהיה ממנו תגידי לי. חזרתי אתמול ממישל כמו שאמרתי, ואבא שלך השאיר את הטלוויזיה דלוקה. בערוץ הבישול! ראית דבר כזה? בחיי, כמעט והחלקתי על דעתי." אמא של דינה המשיכה לברבר ולברבר, עד שדינה אמרה בעדינות שהיא צריכה להוציא את שי מהגן. כבר ארבע וחצי.
כשחזרה לבית היא שמה לשי צלחת עם פתיתים ושניצל טבעול. היא הרגישה אשמה נוראה על האוכל התעשייתי אבל אין מה לעשות כשאין זמן.
מוטי אמור לחזור כל רגע, והם אמורים לדבר. כבר חודש וחצי שהדבר הזה באוויר, ואף אחד לא מעז להוציא הגה. מהפחד שהכול יתפוצץ, יקרוס, משהו יקרה. ואתמול מוטי אמר לה, "אנחנו צריכים לדבר". מה היא אמורה להשיב על דבר שכזה אחרי חמש שנים יחד? היא אמרה פשוט שנכון וזה, וזהו זה. הם צריכים לדבר.
מוטי יתום מגיל שש עשרה. מגיל שש עשרה הוא דואג לאחותו, מיכל, שהייתה אז בת ארבע עשרה. אבל דבילית כמוה דינה לא פגשה בחיים. מיכל נראית כמו בובה, כזו עם סומק מגעיל עגול בלחיים ושיער זהוב כמו הקש מהסיפור של 'עוץ לי גוץ לי'. ועיניים תכולות שכאלה, כאילו ברק קפא בהן. אבל היא מטומטמת כמו החיים. אין דברים כמוה.
פעם דינה השגיחה עליה, וסתם היא ניסתה לפתח שיחה ופה ושם. עם מיכל אי אפשר לדבר. דינה שאלה אותה מה היא אוהבת לעשות, אם היא רוצה להכין משהו- אוכל, יצירה, כל דבר. ומיכל ענתה- "ראיתי היום איש רץ ברחוב ומחליק. הוא החליק על חילזון או משהו, לא ראיתי. חשבתי ללכת ולעזור לו אבל אף אחד אחר לא היה שם כדי לעזור לי אז לא הלכתי לאמא שלי."
זה די הלחיץ את דינה. "אוקיי, מיכלי… את בטוחה שאת לא רוצה לשתות כלום? מיץ? קולה? שוקו..?"
"ואז הציפור הזו שבאה אליי בכל בוקר כל בוקר, כמו הציפורים שם במרי פופינס… היא חירשת, את יודעת? ציפור חירשת. לא מצאתי לה אוזניים. וכשספינג' החתול התקרב אליה היא לא ברחה. בכלל. כלום. שאלתי אותה על התנינים באמזונס אבל היא לא ענתה לי. הציפור הזו. למה היא לא ענתה לי דינה? יש בכלל תנינים באמזונס?" דינה חשבה לענות לה, שאיך הציפור יכולה לענות לשאלה והיא בכלל חירשת, אבל היא נבהלה מדיי וסתמה את הפה וחיכתה למוטי שיגיע מהעבודה שלו. הוא עובד כמדריך טיולי אקסטרים בארץ. זה תמיד הצחיק את דינה. איזה אקסטרים כבר יכול להיות בארץ? ואתמול הוא אמר שהם צריכים לדבר. איזה פחד מטורף. מטורף.
מוקדם יותר היום דינה הלכה לחנות השכונתית כדי לקנות חטיפי אנרגיה של פיטנס. מוטי אוהב אותם, אבל מתבייש לקחת אותם איתו בתיק, כי זה לבנות. אז דינה קונה סטוקים, פותחת כל אחד ואחד ועוטפת בניילון נצמד כל יחידה, ואח"כ אורזת כל חמש בשקית סנדוויץ'. כדי שלמוטי יהיה טעים ולא מפדח. הדברים שהיא עושה בשבילו. אז היא ירדה למטה, לחנות, והמוכרת שאלה אותה "בכמה תשלומים גיברת?" בקול מאונפף והפה בולס מסטיק צהוב. "אחד," דינה השיבה. היא תמיד בחרה באחד, כי שניים או יותר נראה לה מחייב מדיי.
כשדינה יצאה משם היא חשבה לפתע על הכלב שהיה לה פעם, עד שהוא הלך לאיבוד כשהייתה בת חמש עשרה. מדי פעם היא תהתה מה בדיוק קרה לו, ואיך הוא הלך לאיבוד. פעם היא ראתה כלב שנראה בול כמוהו. אבל כשהיא התקרבה, הכלב רץ לכיוון השני.
כשדינה נכנסה לדירה והדליקה את הטלוויזיה, היא נזכרה שהיא אמורה להיות מעוצבנת על הבוסית שלה. קיצצה לה זאתי במשכורת כי עוד אחד נכנס לעסק. "אתם מתחלקים בעבודה חצי חצי," הבוסית הסבירה לה. "תתחלקו במשכורת חצי חצי. מה יש? אני גם כן עושה חצי חצי עם הגרוש- לי יש חצי שבוע עם הילדים והכלבה ולו יש חצי שבוע. חצי חצי. פייר? אולי לא. מה לעשות דינה מאמי. חיים". דינה חשבה להתלונן ולעמוד על שלה או משהו, אבל אז היא חשבה- מה הטעם. כך או כך, היום מוטי אמור לדבר איתה. היא גם רצתה לדבר עם מוטי. על כל מני דברים. על מעיין, החברה ההיא מהתיכון שעכשיו חזרה מהודו אחרי שלוש שנים והקימה עסק מיסטי מגניב והציעה להם טיפול זוגי בתשלום סמלי. או על יעקוב הגנן שאמר שאשתו מזמינה אותם לפיצה אצלם בבית איזה אחה"צ אחד- רק שנבחר ונעדכן. ובוא נלך מוטי, כי הפיצה שלה זו הפיצה הכי טובה. והיא רוצה לספר לו על שי, שהיום למד את האות מ'. האות של אבא שלו, ועל הפקיד בנק שעזר לזקנה לרדת במדרגות. היא גם רצתה לדבר עם מוטי.
למרות שאולי היא תתרגש ואולי היא תפחד ותחשוש קצת ממה שיברו עליו. מי יודע מה יהיה. אבל היא צריכה לדבר עם מוטי. על אמא שלה, ועל גיל, ואולי גם על מיכלי. ושי, והתשלומים. ובכלל, בא לה כבר לעבור דירה. למשהו קבוע יפה. לא שכירות. הם יכולים להרשות את זה לעצמם, יש להם מספיק. אם רק מוטי יסכים- הם צריכים לדבר.